סימני חיים

אז אחרי שהייתי שגריר נאמן ביערות השלג הקנדים, אקח אתכם איתי למקום נוסף שרוב ימות השנה אפשר לראות רק בטלוויזיה. בעצם, לכל מיני מקומות שונים, תלוי מה מצלמים.

את רוב המידע שלי על המתחולל בקופסא, אני מקבל ממכם ומשאר אתרי האינטרנט. כשהייתי בבקתה זה היה מובן מאליו, אבל גם קודם לכן זה היה כך- את הקשר בין ה"נינט" שכולכם דיברתם עליה ובין הדברים המוזרים שבקעו מהרדיו עשיתי כמה חודשים אחרי ש"כוכב נולד" נגמרה. וכך גם לגבי פרוייקט Y.

תוצאות חיפוש מהיר בזיכרון שלי העלו את התוצאות הבאות: וילה מאוכלסת בצעירים שרוצים להיות הדבר הבא, מתחרים שבמיון הראשוני בשאלונים נשאלו לגבי מספר האנשים שהיו איתם באורגיה האחרונה, איזו מסיבה גדולה ומתוקשרת מאוד, ועידכוני אינטרנט על תחרות פנימית בוילה לתואר "השרמוטה של הוילה".

כך נראתה התוכנית? אני לא יודע, תגידו אתם. אני ניזון רק מכתבות באינטרנט.

"מה זה?" שאלתי את נתב התמונה כשהגעתי לחדר הבקרה. במסכים הופיעו בחור ובחורה שנראו כאילו גררו אותם מהרחוב אל האולפן, סיממו אותם קשות, והשניים עדיין מנסים לעשות כאילו זה טבעי להם כל העניין הזה מול המצלמה.

נתב התמונה גילגל את עיניו. "פליטי פרוייקט ווי" ענה.

"וזה שהם פליטים אומר שהם לא טורחים להביט במראה מידי פעם?" שאלתי.

עכשיו אני מודה. הטעם שלי בבגדים יכול להחשב שמרני משהו. (למרות שאני הסטרייט היחיד שאני מכיר שיש לו חצאית). אבל החולצה שהבחורה לבשה שם- אני מצטער, אבל אם מישהי שיקרה לליבי היתה מגיעה אלי עם החולצה הזו, אני לא חושב שהייתי מצליח שלא להתפקע מצחוק מול הפרצוף שלה.

עכשיו, אתם בטח חושבים שאני איש רע מיסודי שאוהב ללכלך על אחרים מאחורי הזכוכית של חדר הבקרה, אבל הייתם צריכים להיות שם באותו רגע. האנשים מסביבי שנאלצו לצפות בהקלטת התוכנית במשך כל אותו בוקר חשו בדיוק כמוני, והתחילו לצחוק, ולהוסיף עקיצות משלהם. לא הבנתי עד כמה הם היו מתוסכלים מאותו בוקר עד ששני הפליטים החלו לדקלם שוב את הטקסט שלהם. הפסקתי להתבדח עם שאר האנשים בחדר הבקרה והקשבתי לטקסט. אני חושב שהחוורתי באותו רגע.

"תגידו, אין להם כסף למישהו שיכתוב להם את הטקסט?!" שאלתי מזועזע.

נתב התמונה וטכנאי הסאונד הנהנו וצחקו.

[אתמול בשיטוט באינטרנט גיליתי שבאמת המנחים של התוכנית כותבים את הטקסטים בעצמם, מה שהסביר את רמת האינטיליגנציה של הטקסט. מצד שני, אם הם עצמם כתבו את זה, הייתם מצפים שהם יוכלו לפחות להקריא את הטקסט ולעשות כאילו הם באמת חשבו את הטקסט בעצמם, לא?]

ואולי זו התמונה שאופיינית לכל כך הרבה תוכניות. באולפן עצמו, מסנוורים מאור הזרקורים, ה'טאלנטים' מנסים את כוחם להרשים את המצלמה, ולרוב הם כל כך מרוצים מעצמם מכך שהם הגיעו לעמוד מול המצלמה, שהם כבר מאמינים ליחסי הציבור של עצמם ובטוחים שהם משהו משהו. ומאחורי חלון הזכוכית, בחדר הבקרה, עובדי האולפן, שהם בעצם הצופים הראשונים של התוכנית, מסתלבטים ומשחררים ארס וחשים בוז כלפי אותם 'כשרונות בשקל'.

אם ביום מן הימים אחד ה'טאלנטים' יגלה מה באמת חושבים עליו ועל חבריו בהפקה, נשבע לכם, הוא עוד ידפוק מכות לאיזו עוזרת הפקה...

עדכון: מסתבר שקוראים לתוכנית הזו "האוסף של יוסף". כך לפחות מלפמונה טוענת.