סימני חיים

כשצפיתי בסרט "למצוא את ארץ לעולם לא", הכתה בי לפתע הבנה, אלמנטרית כפי הנראה, ואולי דווקא בשל כך מזעזעת, כי לפני שג'יימס מתיו ברי כתב את "פיטר פן", לא היה פיטר פן.

נכון, זו מסוג ההארות שראויות ל "דא?!" מזלזל, אבל תחשבו על זה לרגע. עולם ללא פיטר פן. עולם ללא ילדים שלא גדלים לעולם ועפים באוויר בזכות מחשבות שמחות. היום 'פיטר פן' הוא אבן יסוד במחשבה שלנו, בהכרת המציאות שלנו. פעם, האבן הזו לא היתה קיימת. עכשיו היא כן, וג'יימס מתיו ברי שינה את העולם.

מעל האסלה, אחרי הסרט שלאורך כל אורכו הייתי צריך להשתין אבל לא רציתי לפספס אפילו רגע, פתאום הבנתי שהאמנות בוראת את העולם. לא רק את העולמות הבדיוניים שהם היצירה המיידית שלה, אלא את העולם הרוחני, הקוגניטיבי, של כולנו. היצירות השונות הן אבנים שונות בבניין התודעה שלנו.    

כשאני מנסה למפות ולזהות את מי שיצר את אבני הבסיס של תודעתי, או במילים אחרות- תוצר של אילו אמנים אני, ג'יימס מתיו ברי לוקח מקום של כבוד. ואולם מקום חשוב יותר, עיקרי יותר לוקח אדם אחר, שמחזה אחד ויחיד שלו אחראי במידה רבה על הדרך בה בחרתי לחיות את חיי.

כשהחלטתי שאני הולך לנסות להיות סופר, זה היה בגישת "i'm gonna write, or die trying". והסיבה העיקרית לכך היא שידעתי מהי האופציה השניה. היא הובהרה בדמותו של וילי לומן.

בשבילי וילי לומן הוא האיש שהאמין. האמין בבית עם הגדר הלבנה והמכונית מהדגם המשובח, האמין בלהיות בעל מקצוע מכובד, האמין בלעשות כסף, האמין בלנהל משפחה לתפארת (אם לא באמת, אז לפחות לעיני השכנים). הוא האמין בכל אלה ובשקרים אחרים של התרבות האמריקאית. הוא המשיך להאמין בהם בתמימות של ילד קטן גם כשהוא התרסק.

אינני יודע איזו סצינה במחזה יותר עצובה- זו בה וילי לומן מנסה להתאבד על ידי שאיפת גז מהתנור בזמן שלמרות אובדנו הוא עדיין מאמין שהחלום האמריקאי הוא החלום הראוי, או זו בה הוא ובניו משפצים את הבית, והצופה רואה עד כמה טוב וילי עם ידיו, ועד כמה הוא מאושר לעבוד איתם, ובסצינה הזו ההמחצה מורגשת- וילי היה יכול לבחור אפיק חיים אחר שהיה מתאים לו יותר, שהיה מספק אותו.

החלום האמריקאי ונאמנות לשיטת החיים הקפיטליסטית הופכים אצל ארתור מילר להליכה הרובוטית בתלם מתוך ציפייה לפרס הנכסף. הכסף, ה"תהילה".  ולפי הפרשנות האישית שלי של הטקסט, הביקורת של ארתור מילר על העולם החומרני הזה וחלומות חרושת התרבות שלו מתומצתת למשפט אחד גאוני שוילי לומן אומר לבנו כשהאחרון מגלה שוילי ניסה להתאבד.

 וילי לומן- אני שווה מת יותר מאשר אני שווה חי.

(גם כשהוא סובל, גם כשהחלום הפנה לו עורף, וילי לומן עדיין חושב בצורה הקונבנציונלית שלימדו אותו. הוא עדיין רואה את עצמו כמשהו שאפשר למדוד בכסף.

ביף עוד יצעק לאביו ש- "אף אדם לא שווה דבר כשהוא מת". אבל מי שלא הקשיב לליבו כל חייו, איבד את יכולת השמיעה. )

אנשים חושבים שללכת אחרי החלום הפנימי זה עניין של מותרות. המחזה "מותו של סוכן"  שכתב ארתור מילר לימד אותי שזה עניין של חיים ומוות. אפשר לומר שזה בזכות מילר שאזרתי את האומץ לחיות את חיי כמו שאני חי אותם, את האומץ לשאוף את השאיפות המטורפות הללו.

לפני שנסעתי לקנדה, מישהי אמרה לי שארתור מילר כתב את "מותו של סוכן" בבקתה באמצע היער שבה הוא התבודד בשביל לכתוב. במובן הזה, מציאת בקתה משלי היתה סוג של עלייה לרגל; כי אם המחזה המודרני הטוב ביותר שנכתב אי פעם (לדעתי הצנועה והלא משכילה, מומחי התיאטרון שבין הקוראים מוזמנים לטעון אחרת) נכתב בבקתה מבודדת, אולי משהו מהכישרון הזה יעבור גם קצת אלי.

היום כשפתחתי את האינטרנט, ראיתי שארתור מילר נפטר. התגובה הראשונית שלי היתה ממש כאילו קרוב משפחה, או מורה דרך אהוב, נפטר. הייתי בהלם.

על מצבות נהוג להוסיף את האותיות ת.נ.צ.ב.ה  שהם ראשי תיבות של: תהא נשמתו צרורה בצרור החיים. כשאמנים גדולים מתים, אין צורך לאחל להם את זה. נשמתם כבר צרורה בכל מי שהיצירות שלהם הפכו לאבני בניין בתודעה שלו.