סימני חיים

זוכרים את הפוסט הראשון שלי החודש? זה שבו לא יכולתי שלא לקפוץ קפיצות אושר?

ובכן, הנה אחת מהתמונות החדשות שהבלונדה שלחה לי:

את המדהימה בנשים, הלוא היא הבלונדה, אפשר לזהות בקלות, למרות שהיא עומדת עם הגב למצלמה (כי אם היא היתה עומדת עם הפנים אל המצלמה, הייתי מוצף עכשיו בבקשות של המייל שלה). האיש החביב המקריח מעט עם זיפי השיבה הוא דאגלס קופלנד. והכי חשוב- הספר שהוא חותם עליו, ומנסה להבין מה זה השם המוזר הזה שנתנו לו לאיית ושאמרו לו שזה השם של המעריץ הכי גדול שלו בישראל- הספר הזה בדרך אלי!

happy happy joy joy indeed

התיישבתי הלילה לכתוב, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא יעבוד בלי סיגריה. אחד הדברים ששכחתי לספר לכם, הוא שהפסקתי לעשן. החלטתי להפסיק יום או יומיים אחרי פוסט המחיקה שלי. אה, בעצם זה היה באותו יום שבו הבלונדה סיפרה לי על ההפתעה שבדרך אלי. זה לא נעשה מתוך סיבות נעלות, וגם לא בעקבות פוסט המחיקה. פשוט לא התחשק לי יותר להיות מעשן. נמאס לי קצת. לא שלא הדלקתי כמה סיגריות מאז שהפסקתי, אבל אין לי סיגריות עלי, ובלילות שהרגשתי שאני ממש זקוק לסיגריה יצאתי למסע אל הקיוסק וקניתי קופסא קטנה של שלוש סיגריות. העובדה שקודם לכן גילגלתי טבק ולא סיגריות רגילות, גם עוזרת לי להיגמל, כיוון שהסיגריות הרגילות גם ככה לא ממש טעימות לי. ככל שעובר הזמן זה נעשה קל יותר, אבל כשאני מתיישב לכתוב את הסיפור הזה, הגוף שלי פשוט זקוק לסיגריות. (שזה לא כזה נורא, כי יש פעמים שבהם הסצינות כל כך אינטנסיביות מבחינה רגשית בשבילי, שאני מוכרח לקחת כדור הרגעה.)

אז לבשתי את מעיל הצמר האפור הארוך שלי, מה שמיד הקפיץ את סופי ששכבה מול תנור הספירלה הקטן עד אותו רגע, ויצאנו שנינו אל הלילה התל אביבי. בדרך כבר הרגשתי את הרעד ממחסור בסוכר, וכך אל שלושת הסיגריות נוספו חטיף סניקרס, קולה, ופחית הייניקן. שלוש בבוקר, ברחוב הקטן עם הכלבה הקטנה ושקית ניילון עם קולה, בירה וסיגריות. אפשר להיות יותר תל אביבי מזה?

כשסופי ואני מגיעים הביתה לבסוף, אני מתבונן בשלט שחיכה לי כשחזרתי משדה התעופה ועדיין לא הורדתי אותו מהדלת: "מישהי מחכה לך קשורה במטבח... המפתח נמצא בדירה ממול". חודש אחרי שחזרתי כבר. הסרתי את נייר הדבק בזהירות מהדלת והורדתי את השלט. הוא היה משעשע, אבל הגיע זמנו.

על האינטרקום למטה רשומים עדיין שמי ושם האקסית. נפרדנו לפני שנה וחצי. יום אחד נגיע גם לזה.