סימני חיים

גם טול וגם מרלה כתבו לי בתגובות שלפי דעתן אני כוסון. עכשיו, התמונות היחידות שלי ששמתי כאן בבלוג היו כאלה שאי אפשר ממש לראות אותי. לא באמת. רק תווים כלליים מאוד מאוד. כלומר, בתכל'ס, שתיהן הסתמכו על הכתיבה שלי בעיקר כדי לגבש את דעתן על המראה החיצוני שלי. שזה די מעניין כשחושבים על זה, על כך שאנחנו מניחים שאנחנו יודעים איך אדם נראה רק לפי הכתיבה שלו. כלומר, יש איזושהי אשליית קשר בין הכתיבה לבין המראה החיצוני. השלכה מהכתיבה אל המראה.

בעצם, מה שקורה כאן באינטרנט הוא בדיוק תמונת המראה של מה שקורה בעולם הפיסי. אנחנו מניחים שאנשים יפים הם גם חכמים ורגישים ובכלל מייחסים להם שלל תכונות חיוביות. סטריאוטיפ "יפה הוא טוב".

למה זה קורה? כי אנחנו לא מסוגלים לדמיין אדם ללא גוף. כי המוח שלנו לא סובל תמונות לא שלמות. הוא לא סובל חתיכות פאזל חסרות. אז הוא ממציא. ואם אנחנו אוהבים את המראה הפיסי, אז אנחנו משליכים את המראה אל התכונות הפנימיות, ובטוחים שאותה יפייפיה ודאי גם בעלת לב רגיש והולכת לגלריות בשבת. יש למוח שלנו נטיה להיות אופטימי ולדמיין את הדברים שהיינו רוצים, ולא את הסיכויים הסבירים יותר.

וכאן, בבלוג, זה בדיוק ההיפך. אם שם בעולם הפיסי בעלי החזות המרשימה הם אלו שמושכים את תשומת הלב, אז כאן בבלוגיספרה אפשר לומר ש"הכתיבה היא הlook  החדש". ולי זה מתאים. מתאים מאוד אפילו.

ובנוגע לאיך אני נראה- זה באמת לא עקרוני.