סימני חיים

דבריה של קצה. (ואני מעריץ, אבל אני נשבע שאני לא הסטולקר )

"

אני בפירוש החלטתי שאני לא אצא מהבית, כי אני אחראית ולומדת, לכן כמובן מצאתי את עצמי צועדת באחד הלילות התל אביביים הקרים, קפואים, מרחק של 20 דקות ברגל למעונו של. (קהל: הו, קצה המסכנה!)

איכשהו הצלחתי אפילו למצוא אותו, פתח לי את הדלת בחור גבוה ועליז (לא עליז כזה, עליז אחר!) שנתן לי ולפונצ'ו שלי חיבוק גדול שלא ציפיתי לו. בכלל, הוא לא היה מספיק דומה לחנן-לייט שתיארתי לעצמי, ולא נראה כאילו יש לו איזה חוסר בטחון שהוא נוטה להעיד עליו לפעמים. (האגודה למען אמת בפרסום מביעה בזאת את מורת רוחה, אם זה עוד לא היה ברור ).

אחר כך הכירו לי את שאר הג'מעה, ותוך כדי דיונים סוערים על טונה מקולקלת והרצת צחוקים על חשבון הכלבה, אכלתי עוגת שוקולד מדהימה וקינחתי את האף (בחינניות!). עד היום אני לא בטוחה מי הכין אותה, וזו עלולה להשאר תעלומה שתטריד אותי עד סוף ימי. (או שלא.)

אחר כך כולם דיברו על התקופת בחינות שלהם (חוץ ממנו), כמעט ניגשתי במקום השותפה של למבחן, אלא שאין לי מושג בחומר ההוא. זו היא שויתרה. נשבעת.

אה, כן. קיבלתי קפה של.

ישבנו בסלון, הוא גלגל ג'ויינטים באיטיות, אך בשקדנות. החברים של סיפרו לי עובדות מביכות ביותר עליו שסימרו את שערות השפם שלי (הידעתם? בילדותו של, היו חבריו של משחקים בביתו של במשחק: מצא את האוכל הפג-תוקף. האם מיונז משנת 80 עדיין ראוי למאכל?) ובין לבין ראינו פרקים הורסים לגמרי של סדרת ריאליטי מצויירת מאמריקה (ואני יודעת, כי כשסיפרתי עליהם בדיעבד לחברים שלא היו מסטולים בכלל בזמן ששמעו את הסיפור, הם ביקשו ממני את השם שלה, שכמובן שכחתי. לתשומת ליבו של.) השותף המחווט שלו, שהפך את הבית למערכת מחשבים מתוחכמת שמחוברת לטלויזיה ולאיקס בוקס ומורידה אימיולים בקצב אש מטורף, פותחת תיקיות, ורק קפה היא לא עושה, ניסה לספר קטעים ורב עם בנו על תשומת לב הקהל. נדמלי שבנו ניצח, בהתערבות "השורץ" שלהם (יו נואו, כמו קרמר רק טיפה יותר שפוי).

אני זוכרת עוד כל מיני קטעים במעורפל, כי היו שם בכל זאת ארבעה ג'ויינטים גדולים ברצף. היה הזוי, מצחיק וקליל. (בשונה כל כך מהבלוג הכבד עד אימה שלו.) (אם כי, הטיזינג של אתמול בהחלט משפר את המצב. בסוף הוא עוד ילמד .)

בסוף, כשהייתי שפוכה לגמרי, היו לנו כמה דקות לבד. ישבנו וליטפנו את הכלבה, דיברנו קצת על ישראבלוג (שים שני בלוגרים בחדר אחד, ובהנתן מספיק זמן, הם ירכלו את עצמם למוות) ואז הלכתי הביתה, לבד, בחושך, ובקור של שלוש ומשהו בבוקר, שהוא הרבה יותר גרוע מהקור של שתים עשרה בלילה. (קהל: הו, קצה המסכנה!)

We should do this more often.

הערת מערכת: הייתי שמחה מאוד להיות רעה ואכזרית, ולהטיח את האמת המרה בפרצופו של, באמת שלא אכפת לי וכבר עשיתי דברים גרועים מזה. אבל כמו שאמרתי לו כבר, אין לי מספיק חומר.

[אה, נזכרתי. בטלפון הוא התחנן שאני אכתוב לו משהו על הכלום שאני יודעת עליו. לא ממש פטתי אבל על הגבול. תגדל קצת עמוד שדרה.]

[וזה בכלל לא בסדר שהוא גורם לי לכתוב ככה כשאני אמורה ללמוד. הוא איש רע. תזהרו ממנו.]

קצה

שלא מכירה אותו בכלל

ולכן היא כתבה על עצמה, כרגיל.

                                            "