"
זו לא הכניעות הנשפכת ממך אל העולם, זה הביטול העצמי שמבחינתי יכול להיות רק משחק של הרגע. משחק של "ככה אני אוהב שאחרים רואים אותי". אבל גם בתור משחק, בשלב מסוים, זה הופך את האוביקט (ואם כך, את האדם) לסוג של בדיחה משומשת מדי. מנסיוני, טיפוסים שמעידים על חסרונותיהם יתר על המידה בדרך כלל אוהבים להתעסק הרבה יותר מדי בעצמם. תרפיה בעיסוק, כניראה. אותי זה מענין כל עוד המשוואה לא פתורה, אבל אינך מעונין שיפתרוה, בעצם מי כן מעונין ? זאת אני יכולה להבין. אבל כך או כך, אגב נסיון, כמה אפשר להתעקש על כאלו שאוהבים לעסוק בעצמם ? הרי רק מתוך הפרויקט הנ"ל ההסקה המתבקשת היא זו. אני מוצאת שדווקא בישרא קל למצוא ידידים חדשים, אפילו יותר ידידי נפש, כי בכל זאת, את נפשך אתה כותב, ולמרות שלא טרחתי לעסוק בזאת יתר על המידה, נדמה לי שכל עוד שאין מעלים את הענין מן הוירטואליה אל המציאות, זה בטל בשישים. הרי ליצר ידידות מבוססת על מקלדת ועכבר, יש בזאת משום רמיה עצמית, וחוסר כנות הוא גם דבר מעיק בעיני. כך גם הענין שלך. נוח לך יותר! לעסוק בעצמך מאשר לתהות על קנקנם של אחרים, כך שהוירטואליה משרתת מטרה זו בנוחות. אין צורך לעשות מאמצים כבירים מדי. הביטול העצמי הזה מייצר התנהגות שאינה תורמת לאישיות בצורה מתקבלת על הדעת. אצלך, חמור פי שניים, כי פוטנציאל הוא דבר לא ממומש, ועל אף המקום הרחב אליו אתה יכול לפלוש, אתה בוחר בדרך שמאכילה את אותו ענין שלך עם עצמך. כבר מזמן וויתרי על העלאת המורל של ידידי הדפרסיבים, או אלו שמבטלים את עצמם. זו דרך ללא תקנה, כך אני מוצאת עבורי. הבחירה אינה שלי, כמו גם אינני יכולה ליצור אגו איפה שאינו קיים. אני יכולה למצוא ברוב האנשים יופי, אני מודה שיש בך יופי. ויקטוריאני. משהו בין ג'נטלמניות לבין מחשבה חופשית. אבל הכל הולך ומתערפל תחת רגלה הדורסנית של הנפש החצויה. היית יפה לפני שפגשתי בך, וגם אחרי. ואין לגופניות או למעשה הגופני (כך אנסח בזהירות) כל קשר למילה הכתובה. היופי בעיני עוד בא מבפנים (כל אחד וטעמו שלו, כך אומר) ונותר גם אחרי שהגוף אובד בזמן. אבל נפש פגומה, על אף יופיה האינטלקטואלי, יוצר טרחנות כזו מיותרת, שהיופי מתפוגג ונותר רק ! אותו כאב קטן ומיותר. ואת הכאב, לא לי לדחוק מחייך, רק לך.
"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
