סימני חיים

גאייה

(הסיפור שמאחורי חשוב יותר מהתוצאה. פיטר, החבר שלי, הציע שהוא יכתוב בשמה של גאייה. הוא הנחה אותי בקווים כלליים מה לכתוב, ועל מה לשים את הדגש, ופרש הצדה בתקווה לסיפור טוב. אחר כך, הוא ערך את הדברים על פי רוחו, הוסיף כמה ביטויים ומחק אחרים, וטלפן לגאייה כדי לבקש את רשותה. גאייה הסכימה מיד. סבסטיאן)

הכרתי אותך לפני שחזרת מקנדה. התאהבתי בבקתה שלך. אני לא מוכנה לגור בבקתה כזו, מעבר לחופשה קצרה, ויחד עם זה אני מסוגלת להתאהב בגבר שמוכן לגור בה כל החיים. אני דומה לאותה נערה שמתאהבת בטייס, משום שהוא טייס, אבל לא מוכנה שהוא ימשיך לטוס גם בתור בעל. האכזבה הראשונה שלי ממך, הייתה החזרה שלך ארצה. אמנם, בדרך זו, יכולתי לחלום על פגישה, אבל פחדתי לראות אותך מחוץ למסגרת שעשתה אותך לגבר נחשק. כשנפגשנו, הופתעתי לטובה. אתה נראה בדיוק כמו גבר שחי בבקתה נידחת. עיניים פעורות של גבר שלא ראה אישה. גם הידיים השריריות העידו על חטיבת עצים ועל טיפוס עצים. אתה מטפס על עצים, נכון? שכחתי לשאול. והפרצוף המצולק השלים את התמונה. סימנים של מאבק עם חיות פרא. ובאמת, שכחתי לשאול אם אתה צד חיות כדי שיהיה לך מה לאכול. לבשת בגדים של ישראלי מצוי, אבל קל היה להבין שאתה מנסה, בצניעות רבה, שלא להודות באופי הפראי שלך. לא שכבנו באותו יום. שכבנו רק למחרת, בפגישה השנייה. גרמת לי להתנהג כמו חיית פרא, המחכה שמישהו יצוד אותה. עשית תנועות של רדיפה, קשירה, שחיטה ואכילה שכבשו את לבי. אין לך מושג עד כמה נהניתי. הקסם פג רק בפגישה השלישית. היית עדין מדי לטעמי. ישראלי שחושב שגם גברים בוכים בלילה. לא אהבתי את זה, בלשון המעטה. בשביל ישראלים שבוכים בלילה, אני לא צריכה לקרוא בלוג על בקתה נידחת בערבות הקנדיים. יש לי אחד כזה בבית. בעלי.