סימני חיים

מוקדש באהבה לקלמן, ג'ון וסבסטיאן ולבנו של, שאירח.

הפגישה שהתאינה

• כל קשר בין הדמויות הבדויות שבבלוגים לבין הדמויות הבדויות שבסיפור – בדוי.

קשה לי לשים עכשיו את האצבע מתי ידענו שתהיה פגישה.

אבל היא היתה באוויר מההתחלה.

ובכל זאת – ניסינו להילחם בגורל. כל אחד מסיבותיו שלו.

בנו, כי הוא לא הבין מה רע בפגישות.

אני, כי לא הבנתי מה טוב בפגישות.

הדברים נרמזו בתחילה בין השורות, אבל משהושמו על השולחן הפכו שיחותינו למשא ומתן ארוך שדן באיזו צורה צריכה להיות לפגישה.

את שלביו המאוחרים של המשא ומתן קיימנו בטלפון.

בנו של הציג גישה שנראית ממבט שטחי אדישה, מהסוג של לא צריך לעשות עניין מפגישות. כל הבלוגרים נפגשים.

בנקודה זאת סחרתי בעובדה שאין לי בלוג, אני רק מגיבה.

אני לא רואה מה ההבדל, חזר ושנה בנו, תקפצי, תכירי את השותפים, מה את עושה עניין?

אני לא חגב, ואני לא אקפוץ, ואין לי עניין להכיר אנשים זרים. זה נשמע כמו סרט של אורי זוהר, בסוף גם שיסל יגיע עם איזה ג'וינט ענק. אין לי כוח לזה.

בנו החל לאבד את הסבלנות. מצד אחד, קצת מצאה חן בעיניו הפואטיקה, מצד שני הוא אדם פרקטי. הוא הציע מגוון של גישות ספק אדישות ספק מעשיות: גישת נעלי בית, גישת סיבוב עם הכלבה. הוא לא אמר, אבל בשלב מסוים היה ברור שהוא חושב: יאללה, אל תהיי כבדה, לא רוצה, לא צריך.

הוא שאל: ואצלך?

אמרתי: אצלי אי אפשר, אני לא מאמינה בזרים, במובן העמוק של המילה.

בשלב הזה כבר ממש בא לו לנתק, אבל כמו מתוך הרגל, או נמנום, הוא שאל: יש לך רעיון אחר?

ובאותו רגע ממש הבריק לי רעיון: אצל סבסטיאן, אמרתי.

"סבסטיאן? אתם מכירים? הוא ייתן לך את הדירה? את אולי גאיה בכלל?" נראה היה שבנו יצא מאדישותו.

"לא", הבהרתי, "סבסטיאן מבזבז דירה יפהפייה ללא שותפים, ואפילו נקייה, כי ברור שהוא איסטינסט, על דמות בדויה ללא גוף, על עצמו".

"וואלה", אמר בנו.

"וואלה", חזרתי על דבריו.

סבסטיאן הסכים ללא משא ומתן וללא שום תנאים. "נהדר", הוא אמר, כמו שהוא תמיד אומר כשמשהו מוצא חן בעיניו.

נפגשנו בדירתו הסימפטית. בנו הגיע ראשון והוא פתח לי את הדלת.

הכנסנו את סבסטיאן, גאיה ופיטר לאחד מעשרות הכובעים שהיו לו שם, שלא יפריעו.

"אתה נראה בדיוק כמו שחשבתי", אמרתי לבנו של.

"מה חשבת?", הוא שאל.

"בדיוק כמו שדמיינתי אותך", עניתי לו. "טוב, מה נעשה עכשיו? נשכב?", שאלתי.

"נשכב?", התחלחל בנו, "חשבתי שקצת נדבר ונכיר".

"לדבר עם איש זר זה אינטימי מדי, עדיף לשכב", אמרתי, "על מה נדבר עכשיו? נרכל על בלוגים? אני אשאל אותך מה זה פרו? אין לי מושג מה להגיד" .

בנו של הביא איתו ג'וינט, ואני הבאתי קצת אבקה. הסמים עזרו. הסמים תמיד עוזרים.

בהתחלה היה מאוד נעים, אבל אז קרה משהו נורא. ברגע שעצמתי את העיניים, יכולתי לראות את עצמי רק עם קלמן.

חיכיתי שזה יעבור, אבל זה לא עבר. אמרתי את זה לבנו של.

"היית עם קלמן?", הוא שאל בשקט, אבל קצת בעצבים.

"לא", אמרתי.

"אז איך את יכולה לחשוב עליו?", בנו של היה עכשיו ממש עצבני.

"מה זאת אומרת?" אמרתי, ופתאום התחלתי לפחד שהדיון הזה על דמויות בדויות כל כך ידליק את סבסטיאן שהוא ייצא שם מהכובע, או מהכינור מהחנות של אבא שלו שהיה מונח שם על המדף, ויתערב.

אבל סבסטיאן לא זז.

"אני לא מוכן לזה", אמר בנו של.

"זה נורא, אני יודעת, בוא נעזוב את זה. הבטחתי בכלל לג'ון להיות אצלה בעשר", אמרתי מובסת.

"את מכירה את ג'ון?" קפץ בנו של.

"לא", עניתי, "אבל הבטחתי לה, אם אתה רוצה אני אקפיץ אותך בדרך עם המונית".

"זה בכלל בכיוון?", הוא שאל.

"אין לי מושג מה הכיוון", עניתי. "היה נעים מאוד להכיר אותך", אמרתי לו והתכוונתי לזה. "אבל האמת" הוספתי את האמת, "אני חייבת להתוודות. רציתי לתת את הפגישה שלנו לסבסטיאן, כדי שינצח בהתערבות".

"נעשה לי מוזר מדי" אמר בנו של, "בקנדה הכל היה יותר פשוט".

-סוף-

נכתב ע"י שלכת.