מהרגע שהפרוייקט החל, מהרגע שהוא הפך מרעיון והצהרת כוונות למשהו ממשי, נמנעתי מלהביע את דעתי או את תחושותי לגביו. הסיבה לכך היתה שלא רציתי להשפיע על קטעים שהיו (אולי) עוד עתידיים להגיע. וכך נשארתי לעמוד בצד, ולהתבונן במה שהתחולל. הבטתי והשתעשעתי.
את הכוונות שלי לגבי הפרוייקט כתבתי במלואן בפוסט הראשון שלו.
איכשהו הרגשתי שכולם התייחסו לפרוייקט הזה הרבה יותר מידי ברצינות (אני מדבר כמובן רק על הזמן שבו הוא עוד היה במתכונתו המקורית, כלומר, קטעים על פגישות אמיתיות). בכל פעם שקיבלתי קטע, ישר העתקתי אותו לבלוג, ורק אחר כך קראתי אותו. עד כמה שזה ישמע מוזר, באמת עשיתי את הפרוייקט הזה בשביל הבלוג ולא בשביל עצמי. למה היה לי חשוב לעשות את זה בשביל הבלוג? לא היה לי חשוב. אבל הרגשתי שבאיזשהו מקום, ההגינות מחייבת אותו.
אבל מה אני הרגשתי לגביו? ובכן, זה מתחלק לשניים. לעצם ההוויה של הפרוייקט, ולתוכן של הקטעים שקיבלתי.
את הקטעים עצמם קראתי בשעשוע. מחלקם גילית דברים על עצמי. לא, זה לא מדוייק. גיליתי על הפרסונה שאני משדר פה בבלוג. מהבחינה הזו הפרוייקט הזה היה מעניין. היו דברים שגרמו לי להשתומם. אני מדבר כאן כמובן על הפוסט של עצילה והתגובות אליו.
אבל התעייפתי ממנו מהר מאוד. מבחינת עצם ההוויה שלו, הוא היה בלתי נסבל. (כאן אני לא מדבר על הפוסט של עצילה, חשתי כך לפני שקיבלתי אותו, ובניגוד למה שהרגשתי שלא מעט מגיבים חשו, הוא לא פגע בי כלל). הסיבה שהפרוייקט הזה היה בלתי נסבל, היא פשוט שהוא עסק בי. זה לא היה תוכן ההתעסקות, אלא עצם ההתמקדות בי.
מוזר בטח לשמוע טענה כזו מבלוגר. בעיקר מבלוגר שכותב בעיקר על עצמו ולא על פוליטיקה או העולם הגדול וכו'.
הדרך היחידה שאני יכול להסביר את עצמי היא אולי בעזרת מטאפורה.
תחשבו על תאורן. הוא רגיל לעמוד מאחורי הפנס ולכוון אותו אל השחקנים שעל הבמה. ההוויה שלו היא התמקדות במה שקורה על הבמה. עכשיו דמיינו לעצמכם שמבקשים ממנו להיות על הבמה לרגע. בעצם, דמיינו שפתאום הוא מרגיש שיש לו משהו שהוא צריך להגיד, והוא מוצא את עצמו על הבמה. פתאום ההוויה שלו משתנה. פתאום הוא במוקד תשומת הלב. וברגע שכולם מביטים בו, אין לו לאן לברוח, הוא נעשה גם הוא מודע עד כאב לעצמו, לקיומו.
מה הוא יעשה?
פשוט מאוד. גם כשהוא על הבמה, הוא יחזור אל הוויתו הקודמת, אל ההתמקדות באור הנשפך מהפנסים. הוא יעמוד שם על הבמה, אבל בראשו הוא יהיה מאחורי הפנס, הוא יביט על עצמו כאילו הוא מישהו זר, ויבחן רק את הדרך שבה האור נופל עליו.
כלומר, הוא יהפוך את גופו, את רגשותיו, לאובייקט שנפרד ממנו. והוא עצמו, העיניים המתבוננות, הסובייקט, הוא בכלל מישהו אחר, נפרד.
עכשיו דמיינו לעצמכם שאתם לוקחים ממנו את האפשרות להתמקד באותם פנסים, באותו אור שמוקרן עליו. דמיינו שאתם לוקחים ממנו את האפשרות להביט על עצמו מבחוץ, ואומרים לו 'שב בשקט. עכשיו אנחנו נדבר עליך, עכשיו לא תפצל את עצמך יותר. עכשיו רק תהיה מודע לכך שאנחנו מתבוננים בך'.
זה מה שקרה לי בפרוייקט הזה. פתאום הבלוג התעסק בי, ולא על ידי. פתאום לא יכולתי לנתח רגשות מהצד, לעשות להם רציונליזציה כאילו זו איזו צפרדע שאני מנתח ולא אני.
בכל מקום שאני נמצא בו, בכל מצב, אני נמצא גם במקום אחר. בפרוייקט הזה איכשהו נמנע ממני מלהיות במקום האחר. ובגלל זה הרגשתי שאני מוכרח להפסיק אותו.
אפשר לומר שזה כמו להיכנס לחדר, ובמקום שאנשים יגשו אליך וידברו איתך או יתפלספו איתך, כולם עומדים במקום ומביטים בך, ומדברים עליך. זה עשוי להיות נחמד בהתחלה (לאנשים מסויימים, אני מניח), אבל מהר מאוד, הדבר היחיד שאתה רוצה, זה לברוח מהמקום הזה. אולי בגלל שכשכולם מביטים בך, אתה פשוט נהיה מודע מידי לעצמך. ובגלל הדחף הזה לברוח שחשתי, לא יכולתי גם לכתוב פוסטים אחרים.
זהו. זה מה שהיה לי להגיד על הפרוייקט הזה. זה, ושקצה ועצילה מלכות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
