סימני חיים

קורא עבודה אקדמאית על 'שלוש אחיות' של צ'כוב.

המחזה עצמו, שראיתי לפני שבוע, לא יוצא לי מהראש,

ולא מצליח להפסיק לדקלם משפטים קצרים ממנו.

מנסה לאסוף את תחושותי אל תוך משפטים בהירי מחשבה,

אך משהו חזק יותר מקשה עלי.

מפסיק לכתוב ומאפשר לגרוני להביע בעצמו את ההרגשה,

על מנת להקשיב לו ולהיאזר בקולות כדי לחדד ולנסח לעצמי את התחושה,

ואז ההבנה מכה בי- אלו הן גניחות שאני מוציא מקרבי.

זו האורגזמה הטובה ביותר שהיתה לי מזה זמן רב.

אגב, אחד הדברים המעניינים בעברית, זה שאפשר לכתוב משפט ולהוציא ממנו את ה'אני', והוא ישאר בדיוק אותו דבר.