המנחים כבר יושבים בכסאותיהם, מאופרים. המצלמות מכוונות. הבמאי כבר בחדר הבקרה. ועוד מעט יתחילו בצילומים.
דרך המוניטורים אנחנו צופים בהם מדברים אחד עם השניה. מביטים היישר אל המצלמה ולא זה בזה. הכל מוקפד, תנועה פזיזה מידי עלולה לקמט את הבגדים, או משהו. המלבישה מסדרת את בגדיה של המנחה. בגד שחור שאם לא היה לו מחשוף כזה גדול הייתי מתפתה לקרוא לו חולצה. המנחים יודעים שאל להם לזוז יותר מידי בכסאותיהם עכשיו כשהכל מכוון. במוניטור נראות ידיים שמסדרות את המחשוף. מסדרות = חושפות שדיים ככל שניתן. האם שמעתי את הבמאי מבקש את זה מהמלבישה באינטרקום הפנימי? אני תוהה.לא. הוא אפילו לא היה צריך לבקש. כולם בהפקה הזו יודעים מה הקהל רוצה.
בחדר הבקרה האישה היחידה צוחקת על כך ביחד עם הגברים. שוביניזם ציני. זו הגישה היחידה שנותר לאמץ בחוקי המשחק האלה. היא מספרת על מה שהיו עושים למנחה השניה, איך שלפני שהיא עלתה לשידור הבליטו לה את החזה, עד שהוא ממש נשפך מהמחשוף.
"אבל החליפו אותה עכשיו, היא כבר לא פה. הביאו מישהי חדשה, בלונדינית." היא אומרת.
"באמת?? אני שואל, נזכר באיך שכשראיתי את המנחה ההיא הולכת במסדרונות האולפנים לא יכולתי להתעלם מהאודם האדום אדום ששמו לה.
"בטח", היא עונה לי, "נו באמת, גם שמנמונת, גם שיער שחור- היה ברור שהיא תעוף. בתוכנית כזו, זה רק בלונדיניות".
ביום אחר אני מדבר עם חבר מהאולפנים.
"מה אתה היית רוצה לראות בטלוויזיה?" אני שואל אותו.
הוא חושב לרגע, ואז אומר: "משהו עם תוכן".
תוכן...יש לזה רייטינג לדבר הזה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
