אחרי שעניתי לרוב התגובות לפוסט הנאיביות, הרגשתי שוב כמו ילד קטן אחרי ויכוח עם ההורים. לצד השני היו את מרבית הטיעונים הלוגים, טיעונים שאי אפשר להתווכח איתם, והייתי מוכרח להסכים. אלא שכוח ההיגיון לא תמיד משכנע לגמרי, ובסופו של דבר הרגשתי לא השתנתה. מבט מהיר על ספריית הדיסקים שלי הראה לי שמרבית האמנים שאני מקשיב להם, כתבו את החומרים שלהם בעצמם.אז הפעם אני מתעקש. ההיגיון אולי איתכם, אבל אני עומד על דעתי שבעיני לפחות, חשוב לי שזמר גם יכתוב את השירים שהוא שר.
ועכשיו, הבה נתפלסף. הרי בכל זאת צריך למצוא הסברים לוגים לסטייה הזו, וחוץ מזה, מה עוד עושים עם בלוג?
ישנן כמה מגמות של שינוי בעשורים האחרונים בתחום המוזיקה הפופולרית והשירה בכלל. המגמה המדוברת ביותר היא אופי השירים. בעוד שבעבר המגמה העיקרית היתה של שירים כלליים יותר, היום נדמה השירים יוצאים מהבטן של האמן ומתעסקים בעולמו הפרטי. (מדובר כאן בהכללות כמובן. אי אפשר לטעון דבר מבלי לחטוא בהכללה גורפת). פעם היה לנו את "פראג", והיום יש לנו את "קולה וברה" של ירמי קפלן.
לא שאני מנסה לומר שפעם לא היו שירי אהבה, כמובן. אלא שהאופי של שירי האהבה השתנה. בעוד שפעם נדמה לי שהניסיון היה לקחת את הקונקרטי, האישי ולהפגיש אותו עם איזה אידיאל אהבה שמיימי, היום הניסיון הוא לחפור כמה שיותר עמוק, ולהציג את הרפש ביחד עם הרגשות ה'נעלים'.(אני עצמי לא מסוגל להזדהות עם שיר אהבה שאין בו רפש, או איזה עיוות. בשבילי הליכלוך הוא שהופך משהו לאמיתי.)
המגמה הזו מתחברת למגמה נוספת, שהיא האופן בו אנחנו מביטים בזמרים והדרישה שלנו מהם. בעבר זמרים נקראו "פרופורמרים". גדולתם היתה ביכולת הווקלית שלהם, ובפרשנות מעניינת שנתנו לשירים, שפעמים רבות כבר בוצעו קודם לכן על ידי אחרים. זו בעצם היתה הדרישה מהם. האופי של הזמר, האישיות המוקרנת ממנו, נוצרו על ידי הרפרטואר שבחר לבצע ועל ידי אופי הביצוע. תמיד היו כוכבים ושירים שקיבלו את תהילתם כיוון שבוצעו בצורה מדהימה על ידי אותם מבצעים כוכבים. אבל נדמה לי, שהעיקר, המוקד, היה השיר, ולא הזמר. איני טוען שהפרופורמר לא הזדהה עם השיר ששר, אני טוען שהשיר עצמו, המקור, לא יצא מתוכו. אין זה גורע מאיכות השיר או איכות הביצוע שלו. זו פשוט שאלת מקור.
היום, נדמה לי, אנחנו עדיין מקשיבים לשירים, אך המוקד עבר מהשיר אל הזמר. שירים רבים נתפסים כחיטוט עצבני בקרביים של הזמר, כביטוי קרוב ככל האפשר של היוצר את עצמו. שימו לב אפילו למילה "יוצר". הרי בתוכניות התרבות למיניהן רוב הזמרים בני זמננו יכונו יוצרים ולא זמרים. ההפרדה המסורתית בין משוררים וזמרים בוטלה, וכעת המקור של השיר הוא הזמר עצמו. השיר הוא ביטוי לאישיותו. זו הסיבה מדוע הצעירים שמנסים לגעת בתהילה ב"כוכב נולד" הם נלעגים כל כך. השירים שהם שרים הם לא שירים שיצאו מהם. השירים שהם שרים לא נוצרו בכוח אישיותם כיוון שאין להם אישיות. אני לא יודע לגבי חייהם הפרטים, ויכול להיות שהם אנשים נחמדים מאוד. אבל הם לא בנו לעצמם פרסונה משירים שהם יצרו. אותו הדבר לגבי שאר זמרי הפופ, דוגמת רוני או מאיה או שאר השמות שגלגל"ץ כל כך אוהבים ואני מתאמץ לדחוק החוצה מזכרוני- לא משנה כמה יפה יהיה השיר שהם ישירו (לא נכנס עכשיו לאם השירים האלה בכלל יפים. מישהו דואג להשמיע אותם, אז כנראה שיש מישהו שחושב שיש להם איזו איכות מינימלית. ), אי אפשר להאמין להם. זו גם הסיבה שקהל היעד של מוזיקת הפופ המתועשת היא ילדות צעירות. הן היחידות שלא פיתחו את חוסר האמון כלפי הסכריניות.
כלומר, השאלה העיקרית היא שאלת המקור. האם המקור הוא השיר ואז השומע מתחבר אליו דרך הזמר המבצע, או שמא המקור הוא חייו הפרטים של הזמר, ואז השומע מזדהה דרך השיר עם הזמר. שירים מהסוג השני, יהיו לרוב שירים שיתארו מצב רגשי אישי, שלרוב מצוי גם בסיטואציה ספציפית ביוגרפית. הגילוי שהזמר אינו האדם שכתב את השיר, פוסל אותו מלהיות המקור, ומרחיק את המקור מהשומע. במקרה כזה, האמינות של המקור תישמר רק אם המקור הוא משורר ופרסונה בפני עצמו. אבל לרוב, תחושת הפער החדשה בין המאזין למקור השיר מאדה את המקור ומבטלת אותו, והשיר נותר חלול מיסודו.
הציטוטים הרבים של שירים בבלוגים השונים הם הוכחה לעד כמה אנחנו נאחזים בשירים של אחרים על מנת לבטא את עצמנו, ואפילו לנסח לעצמנו את מה שאנחנו מרגישים. אבל כדי שנוכל לתת לשיר להתערב ולנסח לנו את הרגשות שלנו שאנחנו רוצים לתפוס כאמיתיים, השיר עצמו מוכרח להיות "אמיתי"- כלומר, מוכרח להיות לו מקור ברור.
אינני בא לטעון ששיר שמבוצע על ידי מישהו שאינו הכותב שלו הוא בהכרח חסר ערך או לא "אמיתי". כל שאני טוען הוא שלשיר מוכרח להיות מקור, ואופי השיר מרמז על המקור שלו ומייצר ציפייה למקור מסויים. הציפייה הזו תקבע את הדרך שבה נתפוס את השיר, ותקבע גם אם תחוש נבגדים או מרומים כאשר יתברר לנו שהמקור שונה מזה שהאמנו. שירים הם עניין רגשי, וכשאמון רגשי מופר, זהו חטא שקשה מאוד לסלוח עליו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
