סימני חיים

ושוב התחושה הזו, שאני אמור לכעוס, לזעום או לחוש שנעשה לי ולאחרים עוול, אך במקום זה, אני תמהה, משועשע, ומסוקרן.

חברים, תגובות נאצה ומטרידים עלומי שם זה פאסה.

מישהו התחזה לי.

כאן בישרא.

מישהו כתב אתמול תגובת נאצה לפוסט האחרון של בלוגרית שאני מיודד עימה זה זמן רב, והשתמש בכינוי שלי. הוא הגדיל לעשות, ואפילו רשם את מספר הבלוג שלי ב'האתר שלי'. אותה בלוגרית מכירה אותי מספיק בכדי לדעת שלא מטבעי לכתוב תגובה בעלת תוכן כזה, ולכן מיהרה לשאול אותי במסנג'ר אם זה אכן אני, וכך נודע לי על הענין.

למען הסרת ספק- לא מדובר בטעות. אין זה שהשארתי את הכינוי במחשב אחר או משהו בסגנון.

לאחד הפוסטים האחרונים שלי, השאלון, קיבלתי תגובה ביקורתית מבלוגר נטול כינוי. כששאלתי אותו לגבי עילום השם, הוא ענה לי שכאשר הוא ענה כך פעם עם הכינוי שלו, הוא קיבל המון תגובות נזעמות מקוראים אחרים של הבלוג שהוא ביקר (או ניאץ. עניין של פרשנות, אני מניח). אני חושב שהסיבה לכך היא שברגע שיש כינוי מאחורי התגובה, המילים מקבלות התייחסות אמיתית, ולא הדבקת תווית 'מטריד' והתעלמות. אז מישהו בחר בפיתרון יצירתי, והחליט למשוך את האש לכיווני (שלא לדבר על ניסיון סיכסוך בין ידידים).

בעולם הפיסי, כדי להתחזות למישהו אחר צריך להתאמץ. צריך לחקות את הקול בטלפון, או להרים טלפון לחבר'ה של 'משימה בלתי אפשרית' כדי שיכינו מסכה מיוחדת. בעולם הוירטואלי, כל מה שצריך, זה לכתוב את הכינוי, ולמשקיענים- להעתיק את מספר הבלוג, ואולי אפילו את המייל. כל כך קל. אולי בגלל שבעולם הפיסי זה כל כך קשה, המאמץ מצריך סיבות טובות להתחזות. הקלות בוירטואליה הופכת את העניין לסתם שפל ומטופש.

מעולם לא הבנתי את מגיבי הנאצה. אם אתה חושב דברים רעים כל כך על הבלוגר, מדוע לטרוח לקרוא אותו? מדוע לשוב ולקרוא אותו לאחר שהבנת שכתיבתו או דעותיו אינם לרוחך? איזו השקעת אנרגיה מיותרת. איזה ביזבוז זמן! ועוד להשקיע ולהתחבא כדי להגיב את אותן תגובות. ועכשיו להשקיע עוד יותר וגם להתחזות? אני עצמי מעולם לא כתבתי תגובת נאצה. ממש לא הסגנון שלי.

מישהו התחזה לי. אני לא כועס, רק סקרן מדוע הוא עשה זאת, ולא יכול שלא להיזכר בפוסטים שנכתבו בפורים על כך שאנשים מתחפשים למה שהם רוצים להיות. אם השאיפה של מישהו היא להיות אני, אז מצבו באמת עגום מעבר לכל שיעור.