סימני חיים

ההורים שלי החליטו לשפץ את הבית שלהם. הסלון בבית הענקי הורחב, והבית הפך רשמית לאיצטדיון. אחי הצעיר ואני גרסנו שבשטח החדש שנוסף לסלון כדאי לבנות מסלול באולינג. הם חשבו שאנחנו מתלוצצים. חלוקת התפקידים במבצע היתה ברורה: הבנאים והצבעים ישברו קירות ויקימו חדשים במקומם, וההורים שלי יקנו רהיטים נוספים לשטחי הסלון הנוספים שהופקעו מהגינה. אלא שהיה תפקיד נוסף, שהוטל עלי במהלך שיחת טלפון עם הורי- סידור מחדש של הספרייה.

הספרייה- ספרים במזנון בסלון, שכבר אינם מעלים אבק, אלא פתחו בסטארט-אפ עצמאי לייצור אבק משל עצמם, והם בשלבי הנפקה בבורסה. הספרים היחידים שאי פעם נשלפו מהספרייה הזו, הם כרכי האנציקלופדיה העברית, ופה ושם מדריך טיולים.

באופן טבעי, כיוון שאני בן המשפחה היחיד שקורא ספרים, הוצעה לי הצעה שאי אפשר לסרב לה: "מיין את הספרים, את מה שצריך לשמור ואת מה שאפשר לזרוק, ומה שאתה רוצה תיקח לעצמך".

כשהגעתי לבית הורי, מצאתי כמעט את כל הקומה התחתונה, הקומה שהיתה עד נסיעתי לקנדה דירתה של סבתי, מלאה בערימות ספרים. היו שם הרבה יותר ספרים משחשבתי. ספרים שחיכו רק לי. היה לי ברור שאמצא שם אוצרות. העניין היה רק לברור אותם מבין כל שאר הדברים. וכך נעמדתי מול אחת הערימות, והתחלתי לבחון את הספרים אחד אחד, והאבק שהצטבר באצבעותי ושמילא את אוויר החדר החזיר אותי לתקופה אחרת, תקופה קדומה להיווצרותי. ככל שספרים נוספים עברו דרך ידי, מוצאים את דרכם לערימה זו או אחרת, התגברה בי תחושת תאבת הבצע. זו לא היתה עבודה. זה היה שוד.

וכך התבוננתי בכרך עבה של כל כתבי שלום אש. לא הכרתי את שמו, אבל אם כל כתביו נכרכו יחד, בטח הוא היה מישהו חשוב, חשבתי לעצמי והנחתי אותו בערימה שייעדתי לעצמי, ושבתי לצלול אל אוסף הספרים שבעוד שלא נקראו זה עשרות שנים, עדיין איפיינו כל כך את בית הורי. ספרי צבא, שלושה עותקים (!) של ספר על בן גוריון, ועוד לא מעט ספרים שהיה להם יותר מעותק אחד- ספרי מתנה שהורי קיבלו מצבא הקבע. אנציקלופדיות ישנות, קונקורדנציות, 'כלכלת ישראל הלכה ומעשה', 'ארץ ישראל בתקופת המקרא-גיאוגרפיה היסטורית', 'לקסיקון ציוני', כל כתבי הרצל, כל כתבי זבוטינסקי (סבא שלי קנה להם), כל כתבי ש. בן ציון (טוב, הבנתי את הפרנציפ של הכל כתבי הזה), אנציקלופדיות לבריאות המשפחה, ספרי משנה, ספר תנ"ך עם פירושים בלטינית, ספרים מתקופות שונות, בדרגות הצהבה שונות. ב'בתוככי ירושלים מאת ארי אבן-זהב' ספר שירה דקיק עם שירי ירושלים, מצאתי הקדשה לכבוד סיום הלימודים- של סבא שלי.

 ואז, מאחד מהספרים עבי הכרס, נשר לו דף שהוחזק כל השנים הללו מהודק בין הכריכה אל הדפים. הרמתי את הדף המקופל מהרצפה ופתחתי אותו. זו היתה תעודת פטירה של אבא שלי. מסמך יבש שפקיד חבט בו בחותמתו בחוזקה, ובו רשום בפשטות: סיבת המוות-cardiac arrest. כמו להכעיס סיבת המוות נכתבה באנגלית. בלתי מושגת. לא מרמזת אפילו על השנה השלמה בבית לווינשטיין, על החיבור הממושך למכונות ההחייאה. מסמך יבש כל כך, רשמי כל כך, מנוכר כל כך,  ולא יכולתי להרפות ממנו את אחיזתי. זה כמעט כל מה שיש לי ממנו.

ספרים מצהיבים של אלתרמן, כל כתבי שייקספיר (באנגלית, את הגרסה העברית השארתי להורי. לא מת על הגרסה הזו),'עלי עשב' של וולט ויטמן, עותק מצהיב וקרוע של חסמב"ה, כרך עבה במיוחד של הספרות והשירה האנגלית, כל כתבי מנדלי מוכר ספרים, הם בין האוצרות שמצאתי כששבתי לנבור בתוך אבק השנים. ככל שהמשכתי במיון הספרים, נדמה היה לי שאני חוזר אחורה בזמן. אלבומי המלחמות, ואלבומי ביקורים של ראשי ממשלה בוושינגטון (הוצאת דובר הממשלה, או שר ההסברה, או מה שזה לא היה אז) ישנים, וכשגולת הכותרת שלהם היא אסופה של אלבומי ניצחון ממלחמת ששת הימים. אלבומים שמיהרו להוציא מיד בתום המלחמה.

אחד האלבומים שיצאו עוד לפני שהחליטו באופן סופי כמה ימים בדיוק ארכה המלחמה.

רק בסוף הערימה של הספרייה הזו, הבנתי שישנם ספרים נוספים מהספרייה שהיתה מתחת למדרגות. זו לא בדיוק היתה ספריה, יותר מקום לאכסן ספרים שאף אחד לעולם ועד לא יגע בהם יותר. וכך, בין ספרי לימוד דיקדוק מקום המדינה, ל'הטכנאי הצעיר', מצאתי קלסר קרטון צבאי, ובתוכו תמונה של אמא שלי, כשהיתה פקידה במטכ"ל, עם רבין כשהיה רמטכ"ל, ותמונה שלה עם בר-לב, לצד כותרת עיתון גזורה, עם התמונה הזו בתוכה, בעמוד הראשי.

ואז מצאתי אותם. את הקלסרים, את האלבומים, את המחברת. שלושה אלבומי תמונות של אבא שלי. תמונות מצעירותו,תמונות שלא ראיתי מעולם. קלסרים מלאי דפים. שירים מודפסים על ניירות מכתבים דקים, מכתבים שונים משמות נשיים שונים, ובלוק מכתבים עם מכתבים שלא נשלחו מעולם- מכתב שנכתב שוב ושוב ל'נעמי' אחת. כשגיליתי אותם, את המכתבים והשירים בין שאר מסמכים שנשמרו באותם שני קלסרים, אחי הגדול הגיע ועמד לצידי והתבונן בהם.  הוא עלעל במחברת שבה היו רשומים שירים של אחרים שאבי אהב במיוחד. רכנתי מעבר לכתפו והתבוננתי בשירים, מגלה לראשונה את טעמו הספרותי של אבינו. אדגר אלן פו, היה רשום בכתב צפוף בראש אחד הדפים.

" הא, בדיוק היום התעוררתי כשבמחשב שמעתי את אנבל-לי" הוא חייך, ותהיתי עד כמה מאבא שלנו עבר אלינו. עד כמה מרוחו נטועה בגנים. באותו רגע הבנתי גם שהמחברת הזו מוכרחה להיות אצלי. שזה הכל שלי. נכון שלאבי יש עוד שני בנים, ושאולי טכנית אני אמור להיוועץ בהם, אבל הם זכו להכיר אותו. ואני, זה, השירים שלו, השירים של אחרים שהוא אהב, המכתבים, התמונות, - ידעתי שאני אפילו לא הולך לשאול אותם. זה שלי. ובאותו הרגע, כבר לא הייתי שודד ספריות. הפכתי לשודד קברים.

ועכשיו, בדירתי, באמצע הלילה, כשכל תל אביב ישנה, ובספרייה הקטנה שלי בסלון נחים האוצרות ששדדתי, אני מעלעל באלבומים, מחזיק בזהירות את דפי השירים ותוהה אם כל אלו שלא רשומים בהם הכותבים שלהם הם שירים שהוא עצמו כתב, ובין סיגריה אחת לשניה ועוד ספל קפה, אני נשאר להתבונן בתמונה שלו, כשהיה חייל, מניח את זרועו על ילד, שאיני יודע מיהו, מלבד שאינו אני, ואני מבין שכל מה שכתבתי אי פעם, הם מכתבים אליו. מכתבים שלא אשלח לעולם.