סימני חיים

הפוסט האחרון של ג'רום הזכיר לי פוסט שהתחלתי לכתוב פעם בוואנקובר, בחדר האוכל של ההוסטל, על מהות הגרפומניה. היו עוד מספר פעמים שחשבתי לשבת ולסיים לכתוב אותו, היו פוסטים שחשבתי שעלי להוסיף אותו לפניהם, כדי להסביר מדוע הייתי מוכרח לכתוב אותם, אך איכשהו הדברים שתמיד חשוב לי לכתוב, נדחים על ידי אירועים דחופים יותר. אז הנה הוא:

מהות הגרפומניה.

במהלך הטיול קרה לי לא מעט שבמהלך או מידי לאחר חוויות ואירועים שקרו לי, תימללתי בראשי את הפוסט שאכתוב עליהם. לא מדובר כאן במחשבה מסוג "וואי וואי, איזה סיפור יש לי לספר לחברים שלי", אלא בצורך לכתוב את הדברים. וכמו ששמתם לב, הצורך אינו רק בכתיבה, אלא בעיקר בניתוח הדברים ובניסיון להוציא מתוכם איזושהי משמעות. לפני שהתחלתי לכתוב את הבלוג, כתבתי יומן אחד, אבל רוב חוויותי שמצאתי בהם איזושהי משמעות חבויה עברו עיבודים ושינויים על מנת להפוך לחומר גלם לסיפורים. אבל כאמור, העניין המרכזי הוא הכתיבה. הגרפומניה.

כשתהיתי על הסיבה לכך, נזכרתי באריך פרום שאמר דבר מה נבון על התשוקה לתהילה בעת המודרנית. הרצון להיות מפורסם הוא תכונה מודרנית למדי. לא מדובר במלכים ואנשי אצולה שהשם שלהם הוא מקור כוח, אלא ב'אנשים מהישוב' שהתעסקו במשפחה שלהם, בחלקת האדמה שלהם, בקהילה הכפרית שלהם. אלא שהעת המודרנית והמעבר לערים ניתקו את אותו קשר ישן שבין האדם למקום. סיפור ישן, שמעתם אותו המון פעמים, הבה נעבור הלאה. כידוע הפחד הגדול ביותר של האדם הוא המוות. הקשר למשפחה והשושלת והאדמה הבטיחה לאדם איזשהו קשר שישאר גם אחריו, אבל בעת המודרנית הקשר הזה נעלם כאמור. הדבר היחיד שדומה לנצחיות בתקופתנו, היא התהילה. הפרסום. וכך, כשאדם עד להתרחשות חשובה והיסטורית, פעמים רבות בעת ההתרחשות עצמה הוא כבר מדמיין את כותרות העיתונים, את הניסוח של האירועים. כך, גם אם הוא עצמו אינו המוקד של התיעוד, הוא שותף לאירוע שתועד, וכך הוא חלק מזה. חישבו על הדחף לקרוא את הסיקורים על אירועים שראיתם במו עיניכם.

וכמו תמיד, האמנות מטיבה לבטא את מה שהפילוסופיה צריכה ערימות דפים בשביל לומר:

"שמעתי אותי ברדיו

ראיתי אותי בטלוויזיה

קראתי עלי בעיתון

אני קיים"     (החברים של נטשה)

אינני טוען שהגרפומניה היא תשוקה לתהילה, כיוון שאנשים רבים כותבים למגירה, וגם לי, אין שום תשוקה לזכות בתהילה בזכות הבלוג הזה. הדבר המרכזי שגרם לי להיזכר בתיאוריה הזו של אריך פרום הוא עניין הניצחיות. גרפומניה היא לא יותר מהצורך לכתוב. כלומר- ליצור את 'המילה הכתובה'. זוכרים את המושג הזה? את ההילה שסביבו? נכון, מעבדי התמלילים הממוחשבים והעובדה שכל אחד עקרונית יכול ליצור טקסט ללא מאמץ יצרה זילות ניכרת בערכו של המושג, אך ההילה עדיין שם, גם אם מעומעמת משהו. היא שם כיוון שעדיין לא נוצר מושג חדש שיקח תחת חסותו את כל התכונות שייחסנו תמיד למילה הכתובה – נצחיות, חשיבות, רצינות, ערך. ואולי יותר מהכל- קיום ללא עוררין. זה כתוב- זה קיים.

כשכתבתי שהייתי מוחק את עצמי מהביוגרפיה שלי, orchid כתב לי שמוזר לשמוע טענה כזו מבלוגר. כשכתבתי שאני סולד מבלוגים שמקרינים אגוצנטריות, מגיב אנונימי כתב לי ש"אדם שהוגה פרוייקט כמו "מה אתם חושבים אחרי שנפגשתם איתי" לא יכול לדבר על אגוצנטריות". הכתיבה הבלוגרית שלי היא ניסיון  להשקיע את עצמי,להתיך את עצמי, אל תוך המילה הכתובה, אל תוך איזה קיום שאני חש שיש בו יותר ערך, או 'קיום'. הניסיון הזה היה גם הסיבה לפרוייקט ההוא. אז הרגשתי שהבלוג מתרחק ממני בצורה מסויימת, בעיקר בגלל שחשתי שנובעת ממנו תמונה חיובית מידי שלי, וחיפשתי עזרה מבחוץ כדי...הממ, לרטש (?) את דמותי כדי שתהיה אמיתית יותר.

זהו, זה מה שיש לי לומר על הגרפומניה, פחות או יותר. בשבילי זה כך, על כל פנים. אני לא יודע למה אתם עושים את זה.