סימני חיים

אחד המאפיינים העיקריים של הכתיבה שלי, שקוראים רבים הבחינו בו, הוא חוסר הנחרצות של דעותי, הנכונות לשנות אותם בהינתן מידע חדש. היו שהעריכו זאת, היו שראו בכך סימן לחוסר אישיות (ואני הרי לא אתווכח עם זה).

מאפיין נוסף, שאני מניח שפחות בולט בפוסטים ובתגובות שלי, הוא ההימנעות מהביטוי "אני חושב" כשאני מביע את דעותי.

שני הוגים שבעקבות כתביהם אימצתי את החשדנות הבסיסית כלפי הדעות של עצמי הם מארק טווין ואריך פרום.

אז השקעתי בכם, ותירגמתי את המאמר של מארק טווין שהשפיע עלי יותר מכל- "דעות לחם-תירס" שנכתב ב1900, ונדמה לי שנמצא רק לאחר מותו. קצת ארוך בשביל המדיום הזה, אבל שווה. לדעתי, לפחות. חוץ מזה, סעמק, ישבתי לילה שלם ותירגמתי אותו בשבילכם, אז לא תשקיעו ותקראו? (מעבר לכך שזה הדבר הכי טוב שנכתב כאן אי פעם)

למי שרוצה לקרוא אותו בשפת המקור- אפשר למצוא אותו כאן.

דעות לחם תירס / מארק טווין.

לפני חמישים שנה, כאשר הייתי ילד כבן חמש עשרה ועזרתי לאכלס כפר מיסוריאני על גדות המיסיסיפי, היה לי חבר אשר חברתו היתה יקרה לי כיוון שאסרה עלי אימי להשתתף בה. הוא היה בחור שחור עליז ועז מצח וסאטירי ומלבב – עבד- אשר יום יום הטיף דרשות מעל ערימת העצים של אדונו, ואני הייתי קהלו היחיד. הוא חיקה את סגנון ההטפות של מספר כמרים בכפר, ועשה זאת היטב, ועם תשוקה ואנרגיה. הוא היה לי פלא. האמנתי שהוא היה הנואם הדגול ביותר בארצות הברית וששמו יוודע ברבים ביום מין הימים. אך הדבר לא קרה. בחלוקה של התגמולים הוא זכה להתעלמות. זו דרכו של עולמנו.

הוא הפסיק את דרשתו, פה ושם, כדי לנסר ערימת עצים; אבל הניסור היה העמדת פנים- הוא עשה זאת עם הפה; מחקה במדוייק את הקול שהמסור עושה בפלסו את דרכו דרך העץ. אבל זה שירת את מטרתו; זה מנע מהאדון מלבוא ולבדוק כיצד העבודה מתקדמת. האזנתי לדרשות מהחלון הפתוח של מחסן העצים בחלקו האחורי של הבית. אחד הטקסטים שלו היה זה:

"אימרו לי היכן אדם משיג את לחם התירס שלו, ואומר לכם מהי דעתו".

לעולם לא אוכל לשכוח זאת. הוכתי בתדהמה וברושם. על ידי אימי. לא בזכרוני, אלא במקום אחר. היא התגנבה מאחורי בזמן שהייתי שקוע ולא הבחנתי בה. רעיונו של הפילוסוף השחור היה שהאדם אינו עצמאי, ולא יכול להרשות לעצמו השקפות שעשויות להפריע ללחם ולחמאה שלו. אם ישגשג, יהיה מוכרח ליישר קו עם הרוב; בעניינים רבי חשיבות, כמו פוליטיקה ודת, הוא יהיה חייב לחשוב ולהרגיש במשותף עם רוב שכניו, או לסבול נזק למעמדו החברתי ולשגשוגו הכלכלי. הוא מוכרח להגביל את עצמו לדעות לחם-תירס – לפחות על פני השטח. הוא מוכרח לקבל את דעותיו מאנשים אחרים; לא לייצר אותן בעצמו; אסור שיהיו לו השקפות ממקור ראשון.

אני חושב שג'רי צדק בגדול, אבל אני חושב שהוא לא הרחיק לכת די.

1.          הרעיון שלו היה שאדם שואב את מרבית השקפותיו מסביבתו בדרך של חישובים וכוונות. הדבר אכן קורה כך, אך אני חושב שזהו אינו הכלל.

2.          הרעיון שלו היה שיש דעה ממקור ראשון; דעה מקורית; דעה שנוצרה בהיגיון קר בראשו של אדם, על ידי ניתוח בוחן של העובדות המעורבות, בלב ללא פניות, וחדר המושבעים סגור מפני השפעות חיצוניות. יתכן שדעה כזו נולדה היכנשהו, בזמן זה או אחר, אבל אני מניח שהיא חמקה לפני שהם יכלו לתפוס אותה ולפחלץ אותה ולשים אותה במוזיאון.

אני מושכנע שגזר דין שעלה בחשיבה קרה ועצמאית על אופנת בגדים, או נימוסין, או ספרות, או פוליטיקה, או דת, או כל עניין אחר שמושלך אל שדה תשומת הלב והעניין, הוא דבר נדיר ביותר—אם אי פעם באמת התקיים.

דבר חדש באופנת הלבוש מופיע מופיע—חצאית חישוק ראוותנית, לדוגמא—והעוברים ושבים נדהמים, ואלו שמפגינים חוסר כבוד צוחקים. שישה חודשים מאוחר יותר, כולם השלימו עם העניין; האופנה ביססה את עצמה; היא מוערצת, כעת, ואף אחד לא צוחק. דעת הקהל התרעמה  על כך קודם, דעת הקהל מקבלת את זה עכשיו, ושמחה באופנה החדשה. למה? האם התרעומת נומקה? האם הקבלה נומקה? לא. האינסטינקט שמוביל לקונפורמיות ביצע את מלאכתו. זהו טבענו להסתגל; זהו כוח אשר לא רבים מסוגלים להתנגד לו בהצלחה. מהו מושבו? הצורך המולד לאישור-עצמי. כולנו מוכרחים להשתחוות לפניו; אין יוצאים מהכלל. אפילו האישה אשר תסרב ללבוש את חצאית החישוק למין הרגע הראשון ועד האחרון נתונה תחת החוק והיא שפחתו; היא אינה יכולה ללבוש את החצאית ולזכות באישורה שלה; והיא מוכרחה, היא אינה יכולה להימנע מכך. אבל ככלל, האישור העצמי שלנו מקורו במקום אחד בלבד, ולא בשום מקום אחר—באישור של אנשים אחרים. דמות בעלת חשיבות רבה יכולה להציג חידוש בלבוש ורוב העולם יאמץ אותו מיד—ויעשה זאת, ראשית, בעקבות האינסטינקט להיכנע בפאסיביות אל הדבר שבמעורפל מזוהה כסמכות, ושנית בעקבות האינסטינקט האנושי ליישר קו עם ההמון ולזכות באישורו. קיסרית הציגה את חצאית החישוק, וכולנו מכירים את התוצאה. אדם חסר חשיבות הציג את ה'בלומר', וכולנו מכירים את התוצאה. לו חוה תשוב, עם המוניטין שלה, ותציג שוב את סגנון הלבוש המשונה שלה—ובכן, אנחנו יודעים מה יקרה. ואנו נהיה נבוכים באופן אכזרי בתחילה.

חצאית החישוק ממצה את עצמה ונעלמת. אף אחד לא מנמק את זה. אישה אחת נוטשת את האופנה; שכנתה מבחינה בכך והולכת בעקבותיה; הדבר משפיע על האישה הבאה; וכך הלאה והלאה, וכעת החצאית נעלמה מהעולם, איש אינו יודע למה או איך, ולאיש לא איכפת. היא תשוב, בהמשך הדרך ובבוא הזמן תעלם שוב.

לפני עשרים וחמש שנים, באנגליה, שש או שמונה כוסות יין ניצבו לצד כל צלחת אורח בארוחת ערב חגיגית, והן נוצלו ורוקנו; היום ישנם רק שלוש או ארבע, והאורח הממוצע משתמש בקושי בשתיים מהן. עוד לא אימצנו את האופנה החדשה הזו, אך נעשה זאת במהירות. לא נחשוב על כך; פשוט נסתגל, ובכך נסתפק. אנחנו רוכשים את הנטיות וההרגלים והדעות שלנו מהשפעות חיצוניות; אין לנו צורך לחקור אותם.

נימוסי השולחן שלנו, ונימוסי החברה, והתנהגות הרחוב משתנים מעת לעת, אבל השינויים אינם מוסברים; אנו רק מבחינים ומסתגלים. אנו יצורים של השפעות חיצוניות; ככלל איננו חושבים, אנו מחקים.איננו יכולים להמציא סטנדרטים שישארו; מה שאנו טועים לראות כסטנדרטים הם רק אופנות, ובנות חלוף. אנו יכולים להמשיך ולהעריץ אותן, אך נפסיק להשתמש בהן. רואים את הדבר בספרות. שייקספיר הוא סטנדרט. ולפני חמישים שנה היינו כותבים טרגדיות אשר לא יכולנו להבדיל בינן לבין – אלו של מישהו אחר; אבל איננו עושים זאת יותר, כעת. הסטנדרט של הפרוזה, לפני שלושת רבעי מאה, היה מצועצע ומפוזר; סמכות זו או אחרת שינתה אותו לדחיסות ופשטות, והקונפורמיות הלכה אחריה ללא ויכוח. הרומן ההיסטורי פרץ פתאום, וסחף את הארץ. כולם כותבים אחד, והאומה מרוצה. היו לנו רומנים היסטוריים קודם לכן; אבל אף אחד לא קרא אותם, וכולנו התאמנו את עצמנו— ללא כל נימוק. אנו מתאימים את עצמנו לכיוון השני, כעת, כיוון שזהו עוד עניין של כולם.

ההשפעות החיצוניות נשפכות עלינו תמיד, ואנו תמיד מצייתים להוראותיהן, ומקבלים את גזר דינן. הסמיתים אוהבים את המחזה החדש; הג'ונסונס הולכים לראות אותו, והם מעתיקים את גזר הדין של הסמיתים. מוסר, דתות, פוליטיקה, מקבלים את תומכיהם מהשפעות חיצוניות ואטמוספירה, כמעט בלעדית; לא מתוך מחקר, לא מתוך מחשבה. אדם מוכרח ויקבל את אישורו שלו קודם כל, וכל רגע ובכל נסיבה בחייו – אפילו אם הוא מוכרח להתחרט על מעשה האישור העצמי רגע לאחר שהתקבל, על מנת לקבל את אישורו העצמי מחדש: אבל, במונחים כללים, אישורו העצמי של אדם ברוב תחומי החיים, מקורו באישור של האנשים שסביבו, ולא בחקירה עצמית וניתוח של העניין. מוסלמים הם מוסלמים כיוון שהם נולדים וגדלים בקרב אותה כת, לא בגלל שהם חשבו על העניין ויכולים לספק סיבות מבוססות להיותם מוסלמים; אנו יודעים מדוע קתולים הם קתולים; מדוע פרסבטרים הם פרסבטרים; מדוע בפטיסטים הם בפטיסטים; מדוע מורמונים הם מורמונים; מדוע גנבים הם גנבים; מדוע מונרכיסטים הם מונרכיסטים; מדוע רפובליקנים הם רפובליקנים ודמוקרטים, דמוקרטים. אנו יודעים שזהו עניין של חיברות ואהדה, לא הנמקה ובחינה; שבקושי לאדם בעולם יש דעה על מוסר, פוליטיקה, או דת אשר הוא רכש בדרך אחרת מאשר דרך חיברות ואהדה. באופן כללי, אין מלבד דעות לחם-תירס. ובאופן כללי, לחם-תירס משמעו אישור עצמי. אישור עצמי נרכש בעיקר דרך אישורם של אחרים. התוצאה היא קונפורמיות. לפעמים לקונפורמיות יש אינטרס שפל – אינטרס הלחם-והחמאה – אך לא ברוב המקרים, אני חושב. אני חושב שברוב המקרים היא לא מודעת ולא מחושבת; שהיא נולדת מטבעו של האדם להשתוקק לעמוד איתן עם רעיו ואישורם המעודד ולשבח – השתוקקות שהיא בדרך כלל כה חזקה ועיקשת שאי אפשר להתנגד לה למעשה, ומוכרחה לבוא על סיפוקה. מקרה חירום פוליטי מראה את דעות לחם-התירס בצורה הטהורה שלהן בשתי וריאציות – וריאציית הפנקס, אשר המקור שלה הוא אינטרס-אישי, והווריאציה הרחבה יותר, הווריאציה הסנטימנטלית – זו אשר אינה סובלת להיות מחוץ לגדר; לא יכולה לסבול להיות בצד שכנגד; לא יכולה לעמוד במבט המופנה ובכתף הקרה; רוצה להימצא בקרב חברים, רוצה שיחייכו אליה, רוצה להיות רצויה, רוצה לשמוע את המילים יקרות-הערך, "הוא בצד הנכון!" נאמרות, אולי על ידי חמור, אבל עדיין חמור רב מעלה, חמור שאישורו הוא זהב ויהלומים לחמור קטן יותר, ומעניק תהילה וכבוד ואושר, וחברות בעדר. בשביל טובות הנאה אלו אדם יזרוק פעמים רבות את עקרונות חייו אל הרחוב, ואת מצפונו יחד איתם. ראינו את זה קורה. במיליון מקרים שונים.

אנשים חושבים שהם חושבים על שאלות פוליטיות גדולות, והם אכן חושבים; אבל הם חושבים עם מפלגתם, לא באופן עצמאי; הם קוראים את הספרות שלה, אבל לא את זו של הצד השני; הם מגיעים לכנסים, אבל הם שואבים מהשקפת המפלגה בעניין הנידון ואין להם ערך משל עצמם. הם שורצים עם מפלגתם, הם חשים ביחד עם מפלגתם, הם מרוצים מאישורה של מפלגתם; ולהיכן שהמפלגה תוביל הם ילכו, בין אם בשביל צדק וכבוד, או דרך דם וזוהמה ודייסה ערכים פגומים.

בסקר האחרון שלנו חצי מהאומה האמין בלהט שבכסף טמונה הישועה, והחצי השני האמין בלהט שבדרך זו טמון האבדון. האם אתם מאמינים שלעשירית מהאנשים, בכל צד, היה תירוץ רציונלי להחזיק בדעה בעניין בכלל? אני בחנתי את השאלה הגדולה הזו עד היסוד – יצאתי ללא תשובה. חצי מהאנשים מאמינים בלהט במכס גבוה, האחרים מאמינים ההיפך. האם זה מצביע על בחינה וניתוח, או על רגש בלבד? האחרון, אני חושב. בחנתי לעומק את השאלה, גם כן   ולתשובה לא הגעתי. כולנו לא מפסיקים להרגיש, וטועים לראות בכך חשיבה. ומתוך כך אנו מקבלים מצבור שאנו מחשיבים כיתרון. שמו הוא דעת-הקהל. אנו חשים כלפיו יראת כבוד. זה מיישב הכל. יש החושבים שזהו קולו של אלוהים.