סימני חיים

“Did you blog today?” 

“Did I what?”

“Did you blog today?”

“What’s that?”

“Its having great ideas” 

“Oh, I always have great ideas”

“!?Of course you do, you are a philosopher after all, but did you blog them”       

(שיחה בין אלכס לטום)

אם אצטרך לזקק את חווית הבלוג לכדי תמונה אחת, היא תהיה ודאי לבנה-כחלחלה, ובה אני עומד בשלג ומתבונן בהרים שמולי, ולוקח שאיפה עמוקה מהסיגריה שלי, כי בדיוק מצאתי דרך לנסח את מה שקרה לי היום, ואני מת לסיים כבר את הסיגריה ולהיכנס פנימה אל הבקתה החמימה ואל המחשב.

ומצד שני, אולי מדוייקת יותר תהיה תמונה של המשפט האחד ששיגרתי לרשת בעיצומו של אותו התקף, רגע לפני שנשכבתי על רצפת מטבח דירתי התל אביבית ומיררתי בבכי.

או אולי תמונת תקריב של הפרצוף הנדהם שלי, כשקיבלתי את הפרו וגיליתי שלא אחד ולא שניים, אלא עשרים ושמונה אנשים שונים ביקשו לקבל הודעה במייל בכל פעם שאני מפרסם פוסט חדש.

שנה וחצי. שלוש מאות ושלושים פוסטים (שלוש מאות שלושים ואחד, אם מחשיבים גם את הפוסט הזה). המחשבון מספר לי שזה בערך פוסט כל יום וחצי. די במספרים הללו כדי לראות עד כמה התמכרתי למקום הזה. ניסיתי לצמצם את נוכחותי בישרא, אבל שוב ושוב גיליתי כמה חלש אופי אני. המקום הזה נהפך לחלק גדול כל כך מחיי, שאני חש שאין לי ברירה, אלא לנתק את עצמי ממנו לחלוטין. אני זקוק לחזור לבקתה שלי, לעולם שבו אוכל לצמצם את הקולות מבחוץ כדי שאוכל להדהד בעוצמה חזקה מספיק כדי שאצליח ליצור משהו.

רציתי להודות לכם. שהייתם כאן, שהגבתם, שסיפקתם לעיתים קרובות תמיכה.

אני הולך למחוק את ישרא מהמחשב שלי, אבל לבטח עוד אבוא לבקר אתכם. נקשרתי אליכם מידי מכדי שיהיה לי כל כך קל להיפרד.

בינתיים אני משאיר את הבלוג על כנו, מתוך איזו פנטזיה נרקסיסטית שאולי יש בו משהו שראוי שישאר.

(אבל כפי שאני מכיר את עצמי, אני אאלץ למחוק אותו לגמרי כדי שהוא לא ישמש פיתוי)

היו שלום.

יואב.