את השאלה הזו שאלתי את עצמי לפני חודש לערך. זו לא היתה קריאת תיגר. איני אדם של קריאות תיגר. זו היתה תהיה פשוטה ואמונה שהסיכויים לטובת שני הצדדים, שקולים. באותו לילה החלטתי לחזור אל הכדורים. זה לא התחיל באותו לילה, אבל הוא בהחלט היווה שיא. ואני מכיר את המקום הזה. הייתי בו כבר לפני כן. הא, אני בן בית בו. אני מניח שהייתי צריך לראות את הסימנים המוקדמים. הם התחילו עוד לפני שהודעתי בקול תרועה גדולה על העזיבה של הבלוג. סימן אחד היה העייפות שחשתי כשבאתי להגיב חזרה לתגובות בפוסטים קודמים. איכשהו נוצר מצב שבו השבתי לתגובות הקצרות והפשוטות, ואת ההשבה למורכבות יותר, או לאלה שנגעו יותר בי, דחיתי למועד מאוחר יותר. תירצתי את זה לעצמי בכך שהן דרשו ריכוז גבוה יותר משהיה לי, אבל האמת היתה שפשוט לא רציתי להתמודד איתן. והעניין הוא, שאני לא זוכר שהיה משהו משמעותי להתמודד איתו. אותו הדבר קרה לי גם בתגובות לפוסט האחרון. פשוט לא מצאתי יותר כוח נפשי לענות לתגובות הפרידה. ובעיקר על אלו שביקשו שאשאר. כנראה שההכרה בכך שהמקום הזה מלא באנשים הקשתה עלי. ואני, i don't do people, i do words.
(זו גם הסיבה שאני מתקשה מאוד עם מיילים. ועם כל מי שלא השבתי לו הסליחה)
הסימן השני היה בביקורי באוניברסיטת תל אביב, להרצאה שטול הזמינה אליה. נכנסתי אל הקמפוס, והוא היה מלא באנשים צעירים ושמחים. ואני, מיד צץ בי הדחף לברוח משם. צימצמתי מגע עם אנשים שם וישבתי על המדרגות בחוץ ועישנתי סיגריה. הבנתי שאני בבעיה רק כשחשתי צורך מוזר לכבות אותה על עצמי. להרגיש את צריבת האש. החזקתי אותה הפוך, כשהצד הבוער כמעט נוגע בפנים כף ידי, עד שהרגשתי את חומה של האש, ותהיתי כמה זמן נשארת צלקת כזו על העור. הצלחתי לעצור את עצמי אז. אני עדיין מצליח. אבל הדחף לא עבר.
כשאנשים מדמיינים דיכאון, אני מניח שהמושג השכיח הוא מישהו שהוא עצוב כל הזמן. אבל למעשה, זה לא כך. זה בא בגלים. לאורך כל אותו זמן אהבתי, ואני עדיין אוהב, וגם ביליתי.
הטעות הגדולה ביותר אולי לאדם טובע, היא לחשוב שבגלל שהוא מרגיש עדיין את הגלים, הוא בסדר. אבל טביעה אינה מתרחשת עשרים מטרים מתחת לפני הים. כשאתה שם, כבר מאוחר מידי. וזה מטעה מאוד. כי כשאתה יכול לנשום, אתה ממש יכול להאמין שהסכנה עברה.
באותו לילה, לפני חודש לערך, ישבתי מול המחשב, והדבר הטבעי ביותר בשבילי היה לכתוב בבלוג. עצרתי את עצמי בכוח. תהיתי על הצורך הזה לכתוב בבלוג, וחשבתי שבעצם, מדובר במשהו דתי. להפיץ את המילים שלך אל הסייברספיס. זה לא העניין של לכתוב אל קורא זה או אחר. בזה לא רציתי. לא רציתי את המגע עם אנשים. יש משהו בידיעה שהמילים שלך נמצאים אי שם, שאיכשהו התמזגת עם האינסוף.
הלילה, לאחר התמודדות נוספת עם הסיפור שלי, כשכל משפט נוסף שאני מקליד אל המחשב מעצים את תחושת הכישלון שלי, התהלכתי במעגלים, חסר מנוחה. עשיתי משהו שלא עשיתי זמן רב. שנים. התהלכתי והתבוננתי ביד שלי שהיתה שמוטה מטה. התבוננתי בורידים, או בעורקים או במה שזה לא יהיה הקווים הכחולים האלו, וראיתי אותם מדממים, מותירים מפרק ידי שובל במסלול הליכתי חסר התוחלת.
הלילה הבנתי משהו. פעם כתבתי כאן שאני רוצה להפוך את עצמי למילים, למוסס את עצמי אל תוך הכתב. הלילה הבנתי שאני זקוק למילים הכתובות כדי להמשיך להיות בשר ודם. שהקיום שלי בלעדיהם הוא בלתי אפשרי.
אז כן, חזרתי. אבל הפעם אני הולך לחסום את התגובות לקטע. הן הולכות להיות חסומות דרך קבע מעתה והלאה. אני מתנצל מראש, אבל כך אני צריך שזה יהיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
