סימני חיים

חנות קטנה שכמעט חבוייה לה באחד הרחובות הצדדים לקינג ג'ורג'. לאחר שרכשתי לעצמי את מתנת יום ההולדת מההורים, מילון "רב-מילים" [שלאחר מכן גיליתי שחסר בה הערך 'עלעול' (במשמע- סערה, רוח חזקה), ובאבן שושן המרוכז כן היה את הערך הזה, לא יכולתי שלא לחוש שלמרות כל השבחים ששמעתי על המילון הזה, קניתי מילון 'חסר ערך'.], ראיתי את הספר הישן. הוא נדיר, אמר לי המוכר, לא מוציאים אותו יותר, ומחירו בהתאם. (150)

אני מוסר לו את הכסף, ומעלעל אל העמוד השני. 

"תורגם מאנגלית בידי אהרן אמיר", כתוב. למרות שידעתי שזה לא סביר, הופתעתי מעט שלא היה כתוב שהוא תרגם את זה יפה. אם עם עובד יחליטו להוציא את הספר שוב, האם הם ישנו את המשפט הזה ל"תרגם את זה יפה אהרן אמיר"? או שיחליטו לתרגם את הספר מחדש? הרי אין שום תרגום שחדר לתרבות הישראלית, שהפך לנכס צאן ברזל של התרבות הישראלית כמו התרגום הזה, וזאת כאשר כל כך מעט אנשים באמת קראו אותו. מאיר אריאל הקליט את 'לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ' ב1974. המהדורה הראשונה של הספר יצאה ב72'. מהדורה נוספת של 3000 עותקים יצאה ב74'. מעניין אם הביקוש נוצר גם בזכות השיר. אני תוהה אם יש בכלל דרך לגלות את זה.

אגב, למי שתוהה, אני רק בהתחלה, אבל הוא באמת תרגם את זה יפה.

המילון ואיים בזרם, ועוד ספרון קטן אוטוביוגרפי של מארק שאגאל היו השלל מאותה חנות קטנה בצהרי שישי החמים. באותו שבוע (שעבר) מצאתי באותה חנות את 'תוכן העניינים' של אסי דיין. (שגם אותו התחלתי, וגם הוא בינתיים מצויין). אלו היו מתנת יום ההולדת מההורים שלי. התקשרתי להם להודות להם על המתנה, ולאחר מכן סיפרתי להם מה בדיוק הם קנו לי.

 "מזל שנולדת בשבוע הספר", אמא שלי אמרה.

"כן, באמת רציתי להודות לך על זה כבר המון זמן" אמרתי לה. זה לא שהיא לא היתה אמא נהדרת, אבל עדיין, את תאריך ההולדת שלי אני עדיין זוקף לזכותה יותר מכל דבר אחר.

אבל כל זאת היה רק הכנה לקראת הפשיטה על גני יהושוע בליל שבת.

ולהלן השלל:

ולדימיר נבוקוב - לוליטה

א.פ. צ'כוב - סיפורים מן הפרובינציה.  (את ארבעת המחזות שלו קיבלתי מתנה מאיזבל שלי)

קירקגור- חיל ורעדה

ברוך שפינוזה- מאמר תיאולוגי מדיני

יובל שמעוני - חדר

ריבה פרי- מעשה ביצירה

והמתנה שקיבלתי מאחי הצעיר (שביקשתי, כמובן): אלוהים מאוהב- מישקה בן-דוד

כל אלו מאכלסים כבר שורה חדשה על אותו מדף בספרייה שלי. אני מוכרח לקנות כונן מדפים חדש. אני מרגיש שאני עושה עוול לספרים הישנים שהחדשים מסתירים. וכמובן שהקנייה החדשה הזו מצטרפת לקנייה מפסח שעדיין לא הספקתי לקרוא:

שלום עליכם- רומנים מוקדמים.

סמואל בקט- הטרילוגיה

גיטה- דבקות

פרימו לוי- אם לא עכשיו, אימתי?

ז'ורז' פרק- מחזות

ג'ון בארת'- סוף הדרך/האופרה הצפה (שכבר קראתי מזמן, אבל הייתי מוכרח שיהיה בספרייה)

וכל זאת כשאני עדיין קורא את 'אלינור ריגבי' של דאגלס קופלנד (החדש החתום שהבלונדה שלחה לי מניו יורק).

אכן, אני הולך להיות מאוד עסוק בזמן הקרוב.

הצגתי את השלל בפני אביתר.

"אתה מופרע" אמר וחייך.

צחקתי.

"זו מילה יפה, 'מופרע', אמר אחרי רגע. כלומר, אם בנאדם מופרע, אז זה אומר שמשהו מפריע לו."

כן, זו תשוקה. כלומר, לכולנו יש את אותן תשוקות בסיסיות באופן טבעי וביולוגי. אבל חלקנו מפתחים חלק מהן למימדים גדולים יותר. אנחנו צריכים דברים מסויימים. וצורך, תמיד, נובע מחסר. מה שאומר שאנחנו שאנחנו מונעים מהדברים שחסרים לנו. מההפרעה.

האם את השאלה 'מי אתה' אפשר להגדיר כ'מה חסר לך'?

אם יש משהו שמאפיין את אוהבי הספרים האדוקים, לפחות איך שהספרות עצמה מתארת אותם, אזי אלו הם ילדים שהעדיפו את חברת הספרים על פני חברת ילדים אחרים, משום שזה היה 'בטוח' יותר. רגשות יכולים להיות דבר מטלטל ביותר. וכשהם קשורים באחרים, אז זה בכלל מפחיד. אני עצמי מסוגל להרגיש בקלות רבה יותר בספרים רגשות שהם נדירים אצלי בחיים האמיתיים. ספר לעולם לא ידחה את אהבתך. בספר אתה לא עלול לפגוע.