סימני חיים

"אני לא מסכים עם מה שאתה אומר, אבל אני אתן את חי כדי שתוכל להגיד את זה."

במשפט הזה, הגדיר וולטר את זכות הדיבור. הזכות שאולי היא הקדושה ביותר בדמוקרטיה. האירועים האחרונים בחיי גרמו לי לתהות מחדש על קדושת הערך הזה. אלא שהפעם, אני חש שאולי הזכות הזו נוצלה לרעה יותר מידי, והגיע הזמן למתן את חופשיות השימוש בה שהפכה לסיאוב.

אינני מדבר על 'המחאה הכתומה' של מתנגדי ההתנתקות [אמנם אני מתנגד לדעותיהם הפוליטיות, ואם מישהו ינסה לחסום את דרכי בכביש בכוח, אני אפעיל נגדו אלימות בחזרה, אבל איני חולם על למנוע מהם את זכות הדיבור]. דברי מכוונים אל התגובות בעיתוני הרשת. ה'טוקבקים'.

כל מי שגולש ברשת יותר מיומיים, יודע שהטוקבקים הם לא יותר מבדיחה. רוב המגיבים משתמשים ביכולת השמעת הקול שם בשביל לקלל, להוציא אגרסיות, ולכתוב דעות שפעמים רבות יש להם קשר קלוש אם בכלל עם נושא הכתבה. פעמים רבות התגובות בכתבות מאורגנות על ידי פורומים אינטרסנטים, ועל ידי יועצי תקשורת שמנסים ליצור מראית עין של 'דעת קהל'. השיא היה כש'הארץ' איפשרו מתן תגובות לתחזית מזג האוויר. אני עצמי מכיר מישהו שניצל את ההזדמנות ומחה כנגד השרב.

מאז ומעולם עיתוני העולם איפשרו לקוראיהם להגיב לכתבות, אך כיוון שבעבר היה צורך לשלוח בדואר רגיל את התגובה ורק אלו שנמצאו ראויות על ידי העורך פורסמו, הקושי גרם למגיבים לחשוב פעמיים לפני שהגיבו, ולעשות זאת בטעם. קלות ההגבה בעידן האינטרנט ביטלה את אותה מחשבה שניה. כיום, מה שנדמה כ'שיח חברתי' רודד לאוסף של שליפות מהמותן.

כל הדברים האלו נסבלים כאשר מדובר בנושאים פוליטים שאף אחד אינו לוקח אישית. הקוראים מעיפים מבט מהיר על כותרות התגובות, ומחייכים את אותו חיוך שאנו שומרים לילדים שמשחקים באברי המין שלהם בפומבי. אלא שנדמה שאפשרות התגובה הפכה לזכות יסודית שעורכי העיתונים אינם מעזים לערער עליה, ולכל כתבה ניתן להגיב. אך האם זה ראוי?

כחבר של משפחת פלג, נחרדתי לגלות את התגובות לידיעה שהופיעה בNRG על מותו של בן המשפחה גיא. התפללתי שבני המשפחה לא יקראו את הכתבה ולא יתקלו בתגובות המטומטמות והמרושעות. התגובות האלו לא הצביעו על דעה שונה מהקונצנזיוס, או משהו שהחברה צריכה לשמוע. אלו היו פשוט עדויות לחוסר טעם, חוסר טקט וחוסר רגישות. שלושת אלו הם המאפיינים הבולטים ביותר של תרבות הטוקבקים ושל השיח הישראלי העכשווי. הם ימשיכו לשגשג כדרכם של עשבים שוטים כל עוד לא יוחלט לטפל בנגע. תרבות שיח מושגת על ידי חינוך ועל ידי מניעת פתח פה לגורמים שאינם מכבדים את חוקי התרבות. הכתבה הספציפית הזו, לא היתה צריכה להיות כלל פתוחה לתגובות. לא על כל דבר יש להביע דעות.

בקמפיין נגד השחיתות של מעריב, נכתב על חוסר התרבות ועל הטעם הקלוקל של התרבות הישראלית. הטוקבקים הם המקום הראשון שבו יש לבער את הנגע. כדי שתיווצר תרבות, יש לוודא שהנוטלים בה חלק מחוייבים לכללי הטעם הטוב. כל עוד ניתן לכל מרושע חסר לב להפיץ את רעלו, נמשיך לרדד את השיח הישראלי, ונטביע אותו עמוק יותר ברפש, ונאבד את הקולות הצלולים האחרונים.