מעט מהקוראים הותיקים מאוד יודעים על הסיפור שאני כותב, כי פעם ממזמן פירסמתי את הפרק הראשון שלו בבלוג נפרד. הסיפור נפתח בלוויה של חבר של הגיבור, שביקש שישרפו את הגופה שלו וישתמשו באפר כדישון לשתיל תאנה. נדמה לי שכל מי שנתתי לו לקרוא את הסיפור הרים גבה בשלב הזה.
מה שהם לא ידעו, זה שאני מזדהה באופן שווה עם הגיבור של הסיפור, ועם החבר שהתאבד. למעשה, אני שניהם. הרעיון לבקשת הקבורה הזו לקוחה מפנטזיה (אם זו המילה הנכונה לקרוא לזה) פרטית שלי, שהגיתי לפני שנים רבות, בעודי צופה על גבעות הגולן הירוקות. באותה תקופה גם לא היה מין הנמנע שאסיים את חיי בעצמי. שאלת הקבורה לא היתה משהו שצפוי בעוד עשרות שנים, אלא עניין קרוב הרבה יותר.
הבסיס לרצון שאפרי ידשן עץ תאנה בטבע היה הרצון להיות פרודקטיבי. אם שום דבר לא יצא מחיי, לפחות אועיל במשהו במותי. גם ככה חשתי אשמה על כך שאני מבזבז חמצן לעולם, ולהיקבר מתחת לאבן שיש, היכן ששום צורת חיים לא תרוויח מזה, נראה לי מעשה אגואיסטי עד כדי אי מוסריות.
למה דווקא תאנה? פשוט מאוד- אני אוהב תאנים. ונדמה לי שזה אחד מעצי הפרי שצומחים די טוב בטבע לבד ולא זקוקים למטע עם השקייה מסודרת.
אפשר להתייפייף ולומר שצורת הקבורה הזו נראתה לי כעלה תאנה שיכסה על ערוות קיומי. הצורה האחת שבה אוכל למנוע מקיומי להיות לאפס, אם לא משהו גרוע מכך.
חלפו שנים, בהם התקרבתי למימוש הפנטזיה, ואחר כך היא נראתה לי מטופשת כי לא עניין אותי כלום, ואחר כך משאלת המוות התרחקה ממני מרחק בטוח. אבל בגדול, הרצון בצורת הקבורה הזו נשאר עימי.
עד שאלכמאיש פתח את הסקר שלו, וסיפר לי בתגובה ש:
"מהאפר לא ניתן לדשן שום דבר.
זה בעיקר סידן חמצני ואולי מעט דברים נוספים. שום דבר לא יגדל בסביבה כזו."
סימלי. צפוי. ובאופן פרדוקסלי, משעשע אותי ומרומם את רוחי מאוד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
