בימים האחרונים חדר השינה שלי השלים את הטרנספורמציה שלו. כשרק עיצבתי אותו, ביחד עם האקסית, הוא היה חדר שינה בורגני, עם קירות כחולים בשני צבעים, מאוורר תקרה לבן, וילון כחול ומיטה זוגית שממוקמת במרכז החדר, וצמודה אליה ארונית קטנה עליה מונחת מנורת הקריאה ומערכת המיני.
אחר כך נפרדנו, והיא לקחה איתה את הוילון הכחול, וכיסוי המיטה הלבן הפך להיות מקום המרבץ של הגורה הקטנה והחומה שאספתי.
כך, פחות או יותר נראה חדר השינה שלי כשפתחתי את הבלוג.
ואז בריזר עבר לגור עימי ושולחן הכתיבה שלי עבר מהסלון אל החדר, והמיטה עברה לצד החדר. ופח האשפה הגדול, שעטפתי פעם בגזרי עיתונים ועליו תמונה גדולה מתוך 'הנרי פול' של האל הארטלי.
חדר השינה שלי הפך לחדר שבו מלבד לאכול (מה שאני גם עושה לפעמים מול המחשב), אני עושה הכל. וביום שישי האחרון תליתי על קירות החדר, מאחורי השולחן הפינתי ועל קיר נוסף, לוחות קאפה לבנים. מאז אני גוזר דפים מודפסים ונועץ אותם אל הקירות. קטעים עתידיים שאני מתכנן להכניס לסיפור, משפטים שמכניסים אותי למוזה, ציטוטים נוגעים, תמונות שאני יכול לבהות בהן שעות, לצלול לתוכן.
"לסיפורים אין כל טעם אם הם אינם סופגים את אימתנו" כתב דון דלילו בספרו 'מאו II'. (עמ' 153).
ואני מתבונן בקירות חדרי, חדר השינה שהפך לחדר שמוקדש לכתיבה עם ארון בגדים ומיטה, ורואה את אימתי נוכחת מולי.
ובלילה, רגע לפני שאני נרדם, תשוש מיום עבודה, אני מתבונן בה בזמן שהיא יושבת על המחשב, נמרצת וטרודה מידי מכדי להירדם, ויודע ברגע שאעצום את עיני היא תרים את עיניה ותקרא את כל מה שנעצתי אל הקיר. כל אימתי, שאני מרשה לעצמי לבטא רק בחשכת הלילה, ורק אל המקלדת האילמת, תלויה מולי עיניה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
