סימני חיים

אחד הקטעים המצחיקים בספר "האריה, המכשפה וארון הבגדים" מאת ק.ס לואיס, הוא כאשר הילדים מדברים עם הפרופסור שבביתו הם גרים, בניסיון להבין מה קרה לאחותם שפתאום היא מספרת להם סיפורים על הארץ שנמצאת בתוך ארון הבגדים. בתהליך לוגי פשוט, הפרופסור מברר איתם האם מטבעה של אחותם לשקר, או אם נדמה להם שהיא איבדה את דעתה, וכאשר הילדים עונים לו שאחותם מהימנה ויציבה מאין כמוה, הוא מכריז כי כנראה שהיא דוברת אמת ובאמת יש ארץ בתוך ארון הבגדים.

"אבל זה לא יכול להיות" טוען אחד הילדים.

"מה, לכל הרוחות, מלמדים אתכם בבית הספר?" מתרגז הפרופסור.

האכזבה של הפרופסור ממערכת החינוך שהקנתה לילדים שגרים בביתו את אופן המחשבה שלהם, עוד תשוב פעם או פעמיים בספר. ההיפוך בספר הוא מושלם- הילדים הם הקונפורמיסטים, המאובנים בדעתם ושאינם יכולים להתמודד עם מה שלא הותווה להם על ידי מערכת החינוך, ואילו הפרופסור הוא זה אשר בוחן את העולם על פי כלים אנליטים, אך נותר פתוח לראות אותו כמו שהוא, ללא דעה מוקדמת.

אבל מה באמת, לכל הרוחות, מלמדים אותנו בבית הספר? הרי זה שאנחנו צריכים ללכת לבית הספר כל ילד בן 6 יודע. אבל אם תשאלו אותו למה, מה הוא יענה? אוקי, בגיל 6 אנחנו עוד רוצים ללמוד לקרוא ולכתוב, אבל אחר כך? האם אתם יכולים לחשוב על ילד שיישאל את השאלה הזו ולא יגמגם בחיפוש אחר התשובה? האם אנו, שסיימנו כבר את לימודי בית הספר יכולים לענות על כך בלי לגמגם? אני מאמין שלאחר הגמגום, התשובה תהיה שהכריחו אותנו, או על מנת להשיג עבודה.

האם יהיה מי שיענה בכנות שהוא הלך לבית הספר כדי ללמוד לחשוב באופן עצמאי? כן, היינו רוצים להאמין שזו מטרתו של בית הספר, ופיתוח אישיותו הפרטית של כל תלמיד היא המנטרה שכל מחנך משנן לעצמו, אך למעשה, זה יהיה שקר. 

מבחינה היסטורית, בתי הספר הכלליים, לאוכלוסיה הרחבה, נוצרו עם המהפכה התעשייתית. בית הספר נועד לענות על הצורך של החברה התעשייתית בעובדים מוכשרים. ככל שהצרכים הפכו למורכבים יותר, כך החינוך נעשה מורכב ועשיר יותר.
המדינה יצרה את חוק חינוך חינם בשביל לייצר לעצמה פועלים ועובדים מוכשרים יותר, וחיילים מיומנים יותר, ובכך להגדיל את כוחה ואת עוצמתה הכלכלית והצבאית.(ואת זה כינה פוקו "manpower"). זהו האינטרס הישיר של המדינה. מדובר בעסק לכל דבר. לא לימדו אותנו אנגלית על מנת שנוכל להבין לעומק את המילים של השירים של רדיוהד- השקיעו בנו את שעות הלימוד האלו כדי שנוכל להשתמש בידע השפה האנגלית בעסקים בינלאומיים.

מערכת החינוך נועדה לייצר אזרחים קונפורמיסטים ומועילים לחברה, לכלכלה, ולבטחון (כחיילים). אין במשפט הזה שום דבר חדש. זו היתה מטרתה של מערכת החינוך מאז ומתמיד, בכל ארצות העולם. וכמו שהקטע הקצר בספרו של ק.ס. לואיס מדגים בצורה נפלאה- זה גם עבד מאז ומתמיד.

אלא שהדגם הזה עבד על העולם כפי שהוא היה עד עכשיו- עולם הנשלט על ידי מדינות לאום. כיום התאגידים צברו כוח שכמעט שווה (ויש שיאמרו אף גדול יותר) לכוחן של המדינות. עד עכשיו, למתחם בית הספר, אסור היה להכניס פרסומות. תחום בית הספר היה שייך למדינה ולא לשום גורם כלכלי. נדמה שהדבר הזה שמגן על מוחות צעירים מפני שטיפת המוח של הפרסום למוצרי צריכה הולך להשתנות בעתיד הקרוב.

אינני בקיא בתוכן רפורמת דוברת, ולכן לא גיבשתי דעה בעניין. אבל אופי פעולתו של משרד החינוך מראה היטב כי אותו רעיון של שמירת בית הספר כמקום נטול פרסומות והשפעה פרסומית תאגידית הולך ומתפוגג. בנרג' הופיעה לפני יומיים כתבה על ההסכם שחתם משרד החינוך עם חברת מייקרוסופט. משרד החינוך יקבל אופציה להציע לתלמידים את מוצרי מייקרוסופט בהנחה, ובתמורה לכך, תקבל מייקרוסופט את הזכות לפרסם את עצמה בתוך כתלי בתי הספר. צריך להיות תמים מאוד כדי לחשוב שהדברים יגמרו כאן. הרעיון של דו"ח דוברת הוא לתת לכל מנהל את האפשרות להשיג מימון בדרכים נוספות מלבד זה שמשרד החינוך מספק. מעבר להעמקת הפערים החברתיים שהדבר יגרום, הדבר המיידי שיקרה בעקבות השינוי יהיה החדרת פרסומות לשטח בית הספר. כאשר משרד החינוך בעצמו עושה זאת, וודאי שגם כל מנהל ירשה לעצמו. תמורת הנחה, משרד החינוך כבר מכר שטחי פרסום בבתי הספר. מה המניעה שהוא ימשיך למכור שטחי פרסום תמורת כסף? הרי מערכת החינוך זקוקה למימון נוסף, את זה כולם יודעים. 

בעבר המדינה השקיעה בצעיריה כי הם היו פוטנציאל לכוח עבודה. היום התפיסה של האדם היא של צרכן. הדרך של נתניהו לשפר את הכלכלה היתה לשכנע אנשים לקנות יותר. והרי כולם יודעים  שאין שוק צרכני יותר מאשר ילדים. אני מניח שהשלב הראשון יהיה הצבת מכונות שתיה תוססת בבתי הספר. ועוד מדברים על כך שכל ילד רביעי בישראל סובל מעודף שומן, ושצריך לחנך את הילדים לתזונה נכונה, ושמשקאות מוגזים הם אחד הדברים הכי לא בריאים שקיימים. מכונת קוקה קולה מול הכיתה ושעה שבועית על תזונה נכונה. מעניין מי ינצח. מעניין מה באמת, לכל הרוחות, ילמדו בבתי הספר עוד עשר שנים...