סימני חיים

זה היה כשנסעתי על אופניי בדרכי לפגוש את איזבל לארוחת צהריים. כמו מאהבים המתענגים על שעות גנובות בחדרי מלון, כך אנחנו מנצלים את המסעדות הפזורות סביב המשרד של איזבל כתירוץ להתראות במהלך היום. חלפתי על פני לוח מודעות קטן, מהמרובעים שכל אחד יכול להדביק עליהם מודעות קטנות עם פיסות לתלישה שעליהם רשום מספר הטלפון, לא מהעגולים שהיו שייכים פעם לעירייה והיום שייכים למשרדי הפרסום עתירי התקציבים בלבד. וכשחלפתי על פניו, נזכרתי באיך שפעם הייתי עוצר ליד לוחות מודעות שכאלה ומעיין בהם. אני תולעת מודעות. אם יש משהו לקרוא, גם אם אני יודע שלא יהיה שם שום דבר מעניין, העיניים שלי רצות על פני האותיות הקטנות. נזכרתי איך פעם הייתי קורא כל מה שיכולתי למצוא בחיפוש אחר דבר מה מעניין, משהו לא מסחרי, משהו עם תוכן. קבצן של אותיות כתובות, שלא בוחל בשום מקום לחפש וללקט אותן. וכשחשבתי על כך, הצטערתי שהיום זה כבר לא כך.

רגע לפני שהגלגל הקדמי שלי ירד מהמדרכה אל מעבר החציה של שדרות רוטשילד, לחצתי על הבלמים. החלטתי לחזור אל אותו לוח מודעות, למרות שידעתי שהסיכוי למצוא בו דבר מה מעניין שואף לאפס. נעמדתי מול לוח המודעות, סוקר את הפלייר של חוג היוגה, את ההזמנות למסיבות ואת המודעה של הסטודנטית שהציעה את שירותי התרגום במחירים הנוחים שלה. ובין כל המודעות היה דף אחד, מודבק בנייר דבק אל השכבה הגיאולוגית של מודעות שהודבקו לפניו. בראש הדף נכתב באותיות מודגשות בקו תחתון "קתרינה". זה היה שיר שנכתב לכבוד ההוריקנים שפקדו את יבשת אמריקה. שיר. פשוט. לא מיוחד או טוב באופן בלתי רגיל. בעצם, אפילו לא טוב. אבל שיר. כך, באמצע הרחוב. ללא פסטיבל מטעם העירייה וחסויות מחברות סלולריות. פשוט מישהי שהיה לה תוכן לשתף בו, ולא התביישה לשתף את הרחוב כולו ביצירתה הקטנה.

עליתי על אופניי, שמח על שעצרתי וראיתי את השיר, שמח על שיש אנשים שמפרסמים דברים משל עצמם ולא נותנים למרחב הציבורי להיות נשלט לחלוטין על ידי חברות הפרסומת. לקח לי עוד רגע קט להיזכר שבעצם, אני מכיר כמה וכמה אנשים שמייצרים תוכן משל עצמם, ושהם גם רוצים שזרים יקראו את מה שיש להם לומר. כעת זו כבר היתה פעולה פשוטה של 1+1.

אז נכון שהבלוגים נוצרו ברשת. אבל למה להגביל אותם למרחבים הוירטואלים? מדוע לא לתת לפוסטים שכולנו מייצרים לזלוג גם אל הרחוב? אני יודע שכשאני מטייל ברחובות תל אביב, עיני רעבות לדבר מה ראוי לקריאה. דבר מה שאיננו פרסומי. אז החלטתי לפתוח בפרוייקט חדש, בתקווה שהוא יצבור תאוצה, ובפעמים הבאות שאני חולף ברחוב בדרכי לפגוש את איזבל לארוחת צהריים חפוזה, אוכל להיעצר ולקרוא דברים שלא תיכננתי לקרוא. שאוכל לראות את האנשים שברחוב עומדים מול פוסטים או כל דבר תוכן אישי אחר. ברשת נעשים דברים נפלאים. הגיע הזמן להוציא אותם לטיול בחוץ.

כדי שהדבר יתפוס תאוצה, אני מציע שכל מי שרוצה לפרסם דברים שלו ברחוב (במיוחד אם הם מתוך הבלוג) יקח איתו מצלמה, ויעלה לבלוג שלו תמונה של הפוסט התלוי. אם בעיני מישהו מהקוראים הרעיון הזה מוצא חן והוא מוכן לקחת את זה על עצמו, אז אפשר גם שיהיה בלוג אחד שיהיו בו קישורים לפוסטים על הפוסטים התלויים (אני ממש לא רוצה שהבלוג שלי יהיה מוקד של פרוייקט. אני רק רוצה לראות פוסטים של אחרים תלויים ברחוב).

והנה, התמונות מהטיול בערב שישי, בו איזבל ואני תלינו שני פוסטים שלי.

(הקרדיט לתמונות שייך לאיזבל)

(חלון התגובות נשאר פתוח בשביל מי שרוצה לקחת על עצמו/עצמה לרכז לינקים לפוסטים כאלה. תגובות נאצה ועגבניות רקובות מתקבלות גם כן.)