אחרי שקראתי את ההמשך של התחלת הסיפור שלי בשיעור (למי שרוצה הצצה לדינאמיקה של שיעורי כתיבה יוצרת, טוד סולונדס עושה את זה מצויין ב"אגדות וסיפורים"), והשתררה שתיקה ואחריה התגובות הקוטלות שלא היתה לי ברירה אלא להסכים איתן, (מה לעשות, זה באמת היה כתוב מחורבן) ואמרו לי להפסיק עם המשפטים הארוכים האלה שלא נגמרים (כמו זה למשל), הגיע תורה של המורה. היא התבוננה בי, ואמרה שהבעיה של הכתיבה שלי, ושזה בולט במיוחד בסיפור הזה, היא שלכתיבה שלי אין אופי. אין לה זהות, ושכנראה זו גם הבעיה שלי.
היה נדמה לי ששמעתי את הנשימה של כל שאר חברי (אלק') לכיתה נעצרת. המורה שלי ידועה בישירות ובבוטות שלה, אבל נראה לי שהם לא היו מוכנים לזה.
הבטתי בה, וכל מה שיכולתי להגיד היה "את צודקת". מה שנכון נכון, ואני ידעתי את זה. לא היה טעם להשלות את עצמי.
החלטתי לעזוב את הסיפור, למרות שעבדתי עליו הרבה זמן. לא יצא ממנו כלום. אני לא מסוגל לכתוב אותו.
עכשיו אני צריך לכתוב סיפור חדש. אין לי שום רעיון וזה מפחיד לאללה. זה לא רק דרך לא סלולה- אין שום דרך לפני, ואין לי מושג לאן אני עלול להגיע.
כמו תמיד, הפחד הגדול ביותר הוא הריקנות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
