סימני חיים

הערה קצרה בקשר לשאלון השבועי.

בסך הכל זה כלי של המערכת לכך שיכתבו דברים בבלוגים. זה טיזר לכתיבה. מעניין למה שמו אותו. מה היה כאן לפני שהתחילו עם השאלון השבועי. כלומר, הבלוגים נוצרו כי אנשים רצו לכתוב. מה קרה? הם כתבו דברים לא מעניינים מספיק?

עיינתי עכשיו בשאלון החדש, והוא שואל שאלות על הפחד הכי גדול. כלומר, הסוד הכי גדול שאנחנו פוחדים שאנשים אחרים יגלו עלינו. הבטתי בתשובות. רוב הבלוגרים החליטו להתחכם וכתבו שאם זה סוד אז מן הסתם הם לא יספרו. אז למה הם ענו מלכתחילה???? האחרים כתבו בעיקר על זה שהם מפחדים שהסביבה שלהם תגלה כמה הם רגישים מתחת למסיכות.

מה שגרם לי לחשוב על הפחד מגילוי הכי גדול שלי.

מעבר לדברים הפשוטים שמתחלקים לקבוצות (סודות שחלק מהחברים יודעים ואפשר לדבר על זה בחופשיות, וחלק אחר לא יודע על זה ואסור שיגלו לעולם) כמו העניין עם הפרופיל 21 שאני עומד לקבל והטיפול הפסיכולוגי שלי שמוסתר בעיקר מהמשפחה (חוץ משני אחים שיודעים), אין ממש משהו.

כלומר יש את הבלוג שאני דואג שאף אחד מהמכרים שלי לא ידע עליו. שזה די מקביל לכל המתבגרות באתר שמפחדות שאחרים ידעו משהו על העולם הפנימי שלהם, בזמן שהן מוכרחות לכתוב אותו החוצה. מה יש בנו שכל כך מפחיד אותנו לחשוף אותו לאור השמש?

אבל הדבר הראשון שעלה לי לראש כשקראתי את השאלון היה הפחד שהאנשים סביבי יגלו שאני חלול. שאין בי כלום. שאני ריק לגמרי. שהם יכולים להעביר יד דרכי כמו דרך הולוגרמה.

הפחד הכי גדול שלי הוא שאני לא אכתוב. אני יודע שאם אני לא אכתוב אני אמות. לא מיד, נכון, אבל קצת כל יום. אני אהפך לאדם רגיל שהולך לעבודה בבוקר וחוזר בערב הביתה רק כדי להתמודד עם שאריותיו של עוד יום מרוקן מתוכן. אני איהפך לעוד רובוט עם מבט ריק בעיניים. עכשיו כשאני לא מצליח לכתוב שום דבר ואני מרגיש את הריקנות כובשת עוד ועוד שטחים בגופי עד שתכף תגרד כבר את שכבת העור האחרונה, אני חש את כשלון הכתיבה בעוצמה רבה יותר. זה מתקרב.