בחשכת הלילה, בעוד איזבל ואני מתכננים תוכניות, מחשבתי נדדה אחורה בזמן, אל בית סבי וסבתי. סיפרתי לה על הטיולים שסבתי עשתה באירופה, ואיך אני, בתור ילד, הבנתי למה היא נוסעת לאנגליה ולאיטליה ולאמריקה, אבל לא הבנתי מה יש לה לחפש בספרד [לא היתה לי תמונה של איזה אתר מיוחד ששווה לבקר בו, וכל מה שידעתי על המדינה היה שלא מדברים בה אנגלית ]. נזכרתי בתמונה הממוסגרת של סבי על פיל בטיולו לתאילנד שעמדה דרך קבע על המזנון במבואת ביתם, וחשבתי על כך שהיה לי הרבה יותר מה לדבר איתו על הטיול ההוא אילו היה לי אז את הידע שיש לי היום. אם לא הייתי אז רק ילד.
ואז הם החלו לפקוד אותי אחד אחרי השני; זכרונות צבועים בחום-אלון, מרוהטים ברהיטים כבדים בריפוד עבה מאותו בית בו ביליתי את חופשות בית הספר. והנה סבתי יושבת בסלון, ואני משחק עימה בקלפים, והנה סבי יושב לו בכיסא הנוח שלו, מביט מבעד לתריסים שבמרפסת על הגשם שיורד על שביל הכניסה, ושואל אותי כמה טיפות יורדות. אבל במקום להשתבח עם השנים בתוך חבית התסיסה שלהם, לזכרונות היה כעת טעם חמצמץ.
בילדותי, בכל פעם שהיה לי ויכוח עם הורי, או עם מישהו מבוגר יותר, הייתי בסופו של דבר מפסיד, אבל תמיד הרגשתי שההפסד נגרם אך ורק בגלל עמדת הנחיתות שלי. רק בגלל שלא יכולתי לחשוב על דברים חכמים לומר, ולא בגלל שהצדק היה עם הצד השני. שנאתי להיות ילד. המבוגרים חשבו בצורה חריפה יותר, ומהירה יותר, ותמיד היתה להם את התשובה שתסיים את הויכוח. ואני? אני נשארתי בלי מילים. ועלבון שלא היה לו לאן לצאת.
ובלילה, לצד איזבל, נזכרתי בתמונות היפות של ילדותי בבית סבי וסבתי, ודבר אחד ויחיד הרס אותם בצורה בלתי נסבלת- העובדה שהייתי ילד. אילו רק היתה לי אז את יכולת ההבנה ויכולת ההתבטאות שיש לי היום, באיזו צורה, טובה לאין שיעור הייתי יכול לנצל את הזמן עם סבי וסבתי! כל הדברים שהיו להם לספר אבל אני הייתי קטן מידי מכדי להבין או לשאול! שני סיפורי חיים שלמים, שלא לדבר על הסיפורים שהתגלגלו מהדורות הקודמים.
כאילו שכדור בדולח ובו תמצית חווית החיים שלהם נמסר אלי, ואני לא תפסתי אותו, וכעת הרסיסים השבורים שלו מפוזרים על הרצפה מסביבי, ולאן שלא אפנה נידונתי להיפצע מהרסיסים החדים.
היתה איזו משמעות לאותם רגעים, איזה תפקיד שמעלתי בו, שלא השכלתי לתפוס וחמק לי מבין האצבעות ואבד לעד.
זה כעס אידיוטי, מטופש, תינוקי, שלא עומד בקנה אחד עם המציאות, ומנוגד להבנה הכי בסיסית שלה. ועדיין, אבסורדי ככל שזה יהיה, העובדה שבשנות ילדותי הייתי ילד היא כמעט בלתי נסבלת. איזה בזבוז.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
