בחלומי, אני חוזר לביתי. על שביל הכניסה לבניין מוטלת בחורה. פלג גופה התחתון על שביל האבנים, ופלג גופה העליון על החול החום, היכן שיתכן שניסו לגדל דשא לפני שנים רבות, עד שויתרו כליל על העניין. היא לבושה בבגדים צבעוניים שמזכירים פיקה. אני מתקרב ורוכן אליה, עד שאני משוכנע שהיא מתה, ואז אני מוציא סכין, וחותך במעגל סביב ראשה, עד שאני יכול להוציא את הקרקפת שלה, ומוחה חשוף לעיני. אני מניח את הקרקפת שלה בצד, ואוחז שוב בסכין בידי הימנית, נועץ אותו בעדינות במרכז המצח שלי, ומגביר את הכוח שאני מפעיל עליו עד שאני מרגיש את גולגלתי נסדקת, ואז אני מעביר אותו סביב ראשי, כפי שעשיתי לבחורה. כשאני מסיים, אני מרים את כיפת גולגולתי, מניח אותה בצד על אבני השביל, ואוחז את מוחי בשתי ידי ומושך אותו כלפי מעלה, מנתק אותו מגופי. אני לוקח את המוח של הבחורה, שצבעו כהה משלי, או אולי משהו בו מרגיש רענן יותר, ומכניס אותו במקום בו היה מוחי שלי לפני רגע.
כשאני מסיים, מוחה של הבחורה נמצא בתוך ראשי, ואת מוחי שלי אני משאיר ליד הבחורה, במקום שאזכור, למקרה שאתחרט וארצה להחזיר אותו.
אחר כך אני נמצא במקום אחר. מסעדה, או איזה חדר אוכל גדול. נמצאים שם גם חברים שלי, ויש רחש גדול של דיבורים. דברים מתרחשים מסביבי, אבל אני טרוד בכך שאני לא מרגיש איזה הבדל משמעותי עם המוח החדש, והאכזבה והפליאה מכך מתערבבות זו בזו. אני מתחיל לתהות אם יכול להיות שלמוח עצמו אין ממש השפעה, ואני מתעורר.
כשסיפרתי את החלום לפסיכולוגית שלי, נזכרתי איך פעם, מזמן, היתה לי מין פנטזיה, להסיר את הפנים שלי בניתוח פלאסטי, אלא שבשלב תפירת הפנים החדשות לא הצלחתי לחשוב על שום דבר שארצה, והעדפתי להישאר חסר פנים.
נו, סוג של התקדמות...
(ותמיד אפשר גם לתלות את האשם במינון יתר של CSI וHOUSE)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
