סימני חיים

שתי נקודות מבט על זיכרון השואה:

ללא ספק, ההומור המצחיק ביותר הוא הומור השואה.

הסיבה לכך, אגב, היא אותה סיבה שגרמה לאי הנוחות שלך בזמן שקראת את השורה מעל. דווקא היום? דווקא ביום השואה הוא חייב לדבר על בדיחות שואה סרות טעם? אנחנו הרי נמצאים היום במוד של עצבות.

כן. דווקא עכשיו. כזה הוא הומור- הוא אנרכיסט מטבעו. הוא מחפש את הסדקים שבהעמדת הפנים ומשתמש בהם בשביל לפורר את הבניין כולו.

הוא אנרכיסט, אבל הוא לא רע. הומור הוא לא שמחה לאיד. ממש כמו קריקטורה שמצחיקה רק אם היא מצביעה על משהו שקיים במציאות והוא אמיתי, כך ההומור כולו אינו מסוגל לשקר. (האמת נמצאת במציאות- או בראשו של מספר הבדיחה- למשל בדיחות גזעניות שהאמת שנמצאת בהן היא הדעה הגזענית של השומע, והשיחרור שבהן הוא השיחרור של ההתוודות על הגזענות)

אז למה בעצם יש בדיחות שואה? האם זה בגלל זילות השואה? ממש לא. בוא ניקח שתי בדיחות כדוגמא:

(את הראשונה צריך לקרוא בקול רם בשביל להבין)

1. שני יהודים בורחים מאושוויץ. הם מתחבאים ביער, פתאום אחד אומר לשני:

   "תזהר, אני רואה גרמני"

   "בסדר", עונה לו השני, "ואני פודל".

2.  - מה היה כתוב בשלט שמעל דלת תא הגזים באושוויץ?

     - 'זהירות מדרגה'.

ההוכחה לכך שהבדיחות האלה לא נובעות מתוך זילות השואה מצוייה בטכניקה שלהן. השיחרור הקומי שלהן נובע מתוך הדרמה והמתח הגדולים שנוצרים מיד כשנאמרת המילה אושוויץ. המתח, הכאב, הטרגדיה והחשיבות והקודש שבמעמד השואה פוגשים לפתע את החול שבסוגי כלבים ובשלטים טריוויאלים. לולא הדרת הקודש, המפגש עם החול לא היה מצחיק.

אבל מדוע אנחנו מרגישים את הצורך להפגיש את אותו אירוע נורא עם החול של היום-יום? יש הטוענים שזו דרך התמודדות. שיש אנשים שלא מסוגלים להתמודד עם כל הזוועה הזו, והם מנסים לעכל אותה באמצעות הומור.

דעתי שונה. אני חושב שהבדיחות האלה מצחיקות אותנו בדיוק מהסיבה שדווקא היום אנחנו מרגישים שלא ראוי לספר אותן. דווקא ביום השואה. אם נחשוב על זה לרגע באופן שמנותק מאיך שלמדנו להרגיש בנוגע ליום השואה ויום הזיכרון, אז נראה מדינה שהצהירה על יום שבו כל אזרחיה צריכים להיות עצובים. הרי יש בזה משהו אבסורדי. כיצד יכולים להכתיב לנו איך להרגיש? חונכנו לרייר את דמעות העצבות הפבלוביות שלנו בכל פעם שצפירה נשמעת. ולמרות שאם נחשוב על השואה נתעצב ונתמלא אימה ממילא, נדמה לי שיש בנו משהו שמתקומם כנגד ההתניה של להתעצב ברגע שנשמעת הפקודה 'שואה'.

זיכרון השואה מנוצל במניפולטיביות עילאית מאז קומה של מדינת ישראל. אנחנו מתרצים בעזרתו כל מה שאנחנו יכולים.

[באחד המערכונים הגדולים ביותר של החמישיה הקאמרית שי אביבי כמאמן רץ ישראלי באולימפידה מבקש מהשופט הגרמני לתת לרץ להתחיל את המרוץ מוקדם יותר כדי לתת לו סיכוי לנצח. 'שישה מיליון הרגתם לנו וכמה מטרים אתה לא נותן?' הוא גוער בשופט הגרמני]

הומור השואה, לדעתי, בא לנשל את הטקסים הממלכתיים מחזקה על השואה. לנשל את המדינה מהזכות לצבוע את חיינו הרגשיים בצבע אחיד.

 השואה היא שלנו. של כל אחד מאיתנו.  ובדיחות השואה הן הטרוריסטים הקטנים שלנו- לוחמי חופש הרגש שלנו. כי רק רגש חופשי יכול באמת להרגיש. 

למציאות אין מערכת מוסר. היא פשוט מתרחשת. לו היתה מוסרית- השואה לא היתה יכולה להתרחש. כדור הארץ היה עומד על צירו ומפסיק לנוע בחלל. הזמן היה נעצר. פשוט משום שיש דברים שאסור להם להתרחש. שבעל מוסר אינו יכול להרשות להם להתרחש. העולם אינו יכול להמשיך כאילו כלום. העולם כולו צריך להעצר.

אבל המציאות כשלעצמה אינה מוסרית. האבן, המתכת, והעץ אינם מבדילים בין טוב לרע. רק אנחנו.

אנחנו לא יכולים לחזור אחורה בזמן ולשנות את ההיסטוריה. אבל אנחנו יכולים, פעם בשנה, לעצור מלכת לדקה אחת. וכשכולנו עושים זאת ביחד, מתוך הכרה מלאה של כל אחד מבני האדם העומדים בזמן הצפירה שהוא עוצר את חייו, עוצר את עולמו ככל שהוא יכול, ומקפיא את הזמן- רק כדי לזכור את מה שקרה ואת הזמן שלא עמד מלכת- אנחנו שותפים למשהו מוסרי גדול יותר. אנחנו שותפים לתזכורת, שיש זוועות שאסור להן להתקיים. ושאם בכוחנו לעצור את הזמן- אז כוחנו חייב לעמוד לנו גם בתיקון המוסרי של עוולות.

אגב, למה עמידה בצפירה היא לא הוראה מלמעלה שבאופן טבעי האדם מתקומם נגדה? היא כן. אבל תלוי איך מסתכלים על זה. היום כשעמדתי ראיתי את היופי בזמן הנעצר, ומעכשיו אני לא עומד כי ככה כולם עושים או כי ככה חינכו אותי. אני עוצר כי ככה אני יוצר משהו ביחד עם כולם. יוצר זיכרון. זו הבחירה שלי לעצור את הזמן. וברגע שזו הבחירה שלי, היא מפסיקה להיות הוראה מלמעלה.