סימני חיים

איזבל ואני שוכבים במיטה, ומעבר לקיר, בדירה הסמוכה, נשמעים צעקות שמחה, רקיעות ברגליים ומחיאות כפיים שמופיעות ברגע ומשתתקות, ומיד אחר כך חוזרות על עצמן בווריאציה נלהבת יותר או פחות.

ובסוף יש שקט, והמילה 'אנטישמים' נשמעת מאיפשהו.

"כנראה שהפסדנו" איזבל מחייכת אלי.

ועכשיו משהו באמת חשוב.

ליום השואה כתבתי על איך שאנחנו לא יכולים לחזור אחורה ולשנות את ההיסטוריה, אבל אנחנו יכולים, פעם בשנה , לעצור מלכת לדקה אחת.

אז עכשיו אנחנו יכולים לשנות את ההיסטוריה בעוד היא מתהוות. אנחנו חייבים.

נעמה כרמי מפרטת בדיוק כיצד.