אחותי מתקשרת אלי מוקדם בבוקר ומעירה אותי. (13:00- אחת לפנות בוקר)
היא מזמינה אותי אל החגיגת ברית של הבן הקטן והחדש שלה ביום שישי.(הוא עדיין בטראומה מהברית. הם מקווים שאולי אם הם יזמינו המון אנשים ודודות זקנות שיפחידו אותו, הוא יצא מההלם קרב- סוג של טיפול בהלם על ידי הלם אחר)
ידעתי כבר על החגיגה, אבל אמרתי תודה ובטח ואיזה כיף וכל זה. ואז רציתי לשאול אותה מה שלום הילד, אבל לא זכרתי את השם שלו.
(לכל ההמומים וההמומות למינכם/ן- זה האחיין התשיעי. וגם כשהיו פחות היה לי קשה עם כל השמות)
אז ניסיתי להרוויח זמן:
"מה רציתי לשאול אותך? (אני יודע מה רציתי, אבל אני צריך שמות)
"לא יודעת, מה?"
"אאממ, נו......." (וכל הנקודות האלה הן שתיקה ארוכה בזמן אמת)
"מה?" (כאן קיבלתי את התחושה שהיא מתחילה לחשוד)
"אאממ...נו....(לפתע הברקה) מה שלום המשפוחה?"
"אה, הכל בסדר." (הכלבה לא מוכנה לנדב מידע מעצמה. ובטח שלא לעזור לי עם השם)
"יופי....(צריך לנסות טקטיקה אחרת)..ומה חדש עם הקטנצ'יק?"
"אוי, אספי חמוד, הוא כבר מחייך....(ועוד כל מיני דברים שאני לא זוכר)"
המשימה בוצעה. יש לנו את המידע. קוראים לפצלוך הקטן אסף. בחיי שאחרי סשן כזה עם אחותי על הבוקר אני מרגיש שכמו כלום הייתי יכול להיות חוקר בשב"כ.
פאק! עכשיו אני צריך לדאוג למתנה! קיבינימט!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
