העונה המדוברת היא עונת העבודה. אני עובד בשתי עבודות. על האחת קראתם כבר בפוסט של וולנטיין, והשניה היא בחתונות. לא, לא בקייטרינג. (אני כל הזמן רואה את המלצרים של הקייטרינג בתידרוכים שלהם וכל כך מרחם עליהם, או יותר נכון, כל כך שמח שזה הם ולא אני. הייתי יכול להסתדר עם העבודה עצמה, אבל לא עם התידרוכים.)
אני עובד כעוזר תקליטן, אבל בעיקר כתאורן.
מה עושה עוזר התקליטן, שאלתם? אני אענה.
הוא בעצם הסבל של כל הציוד. כשכל הציוד הוא בעיקר כמה וכמה מזוודות מתכת מלאות דיסקים. וכן, זה כבד. ומה אתה עושה אחרי שהקמת את הציוד והחתונה החלה? בעיקר מחפש את עצמך.
כמובן שיש את האוכל והשתייה, אבל בדרך כלל אני מחפש לי פינה שקטה בצד ומנסה לקרוא.
ויש לציין שזו סיטואציה מוזרה למידי לקרוא את הגילגול של קפקא בזמן שהד'יג'י שם YMCA. (אגב, כולם עשו את התנועות עם הידיים כשהם קראו את סוף המשפט האחרון?)
ואם ניסיתם לקרוא פעם לאור פנס אדום מהבהב, אתם יודעים כמה זה מדכא. וזה אם יש לך מזל והפנס מכוון עליך.
אה, ושכחתי את התפקיד השני של עוזר התקליטן שהוא חשוב לא פחות- להביא לתקליטן קפה. אספרסו קצר. אחד סוכר.
העבודה בתור תאורן היא כבר הרבה יותר מעניינת. אתה יושב מול המחשב, לצד התקליטן, ומתאים את התאורה למוזיקה ולרוקדים. נשמע אולי יבש, אבל כשמדובר על מוזיקה משתנה, זה הופך את התפקיד למאוד דינמי, ואפילו מלחיץ. אפשר לומר שזה לנגן על תאורה לפי הקצב של המוזיקה. אתה צריך גם להכיר את הטרקים כדי לדעת מתי עומדת להיות עליה בקצב או שיא, שכדאי להרים את כל האורות לכבודו. בקיצור, הרבה סיגריות, הרבה לחץ, והזמן עובר בטיל. בקיצור, כיף.
העניין הוא, שבמהלך החורף אנשים נוטים שלא להתחתן. העדפה שכזו. בגלל זה אין הרבה עבודה בחורף. אבל עכשיו במרץ כולם נזכרים למהר להתחתן. מה שאומר שעונת החתונות החלה.הסיבה השנייה שבקושי עבדתי עד עכשיו היא שהיינו שלושה תאורנים באולם, ואני הייתי בגדר מחליף. אלא שאחד מתגייס בסוף מרץ (הוא במקרה אחי הצעיר), ואחד מצא עבודה במחשבים. (אומרים שזה ילך העסק הזה של המחשבים....לדעתי הם מזבלים. מה כבר אפשר לעשות עם מחשבים?)
כך שפתאום אני התאורן היחיד. מה שאומר כמובן- הרבה עבודה בשבילי.
העניין עם חתונות הוא, שברגע שאתה עובד בזה, אתה מבין כמה אתה לא רוצה להתחתן. כלומר, אין לך בעיה להיות נשוי, אבל כל הטקס הזה והחגיגה הזאת, הם, איך לומר...זוועתיים?
אבל היום חשבתי על זה שיש המון סיפורים שאני יכול לספר לכם על כל העסק הזה, כך שהופה נפתחה לה קטגוריה חדשה: סיפורי חתונה. (ונפתחת התחרות למציאת שם הולם יותר ויצירתי יותר לקטגוריה. הייתי מציע פרו לזוכה, אבל אני עדיין אוסף כסף לפרו משלי.)
הסיפורים מן הסתם הולכים להיות בעיקר סיפורי זוועה, כך שאם אתם מתכוונים להתחתן בזמן הקרוב, עדיף שלא תקראו אותם. (ואם גוררים אתכם לחופה בעל כורחכם, אתם מוזמנים להראות את הפוסטים לבת הזוג- זו תמיד בת הזוג, אל תנסו להיתמם לכן בנות)
אה, ואל תחפשו כאן שום מידע מועיל. זה לא ממש מדריך טיפים. (למרות שאם אנחנו כבר בנושא הטיפים- לתת טיפ לתאורן ולעוזר תקליטן זה רצוי ונחמד)
את הסיפור הזה שמעתי הערב מהתקליטן שעבד איתי.
חתונה בירושלים. חופה. הרב מדבר אל הקהל ומחזיק בידו מיקרופון אל-חוטי. כל האנשים מתבוננים נרגשים בכלה. קולו של הרב נשמע בחוזקה דרך הרמקולים ברגע הכי אינטימי וחשוב של החתן והכלה. טוב, אולי לא הכי אינטימי, כי פתאום באמצע החופה, גם גלי צה"ל היו שם עם מהדורת החדשות שלהם. איכשהו הם עלו על התדר, ובלי שאפשר יהיה להפסיק את זה, החתן והכלה, והרב, וההורים, והמשפחה והקהל, הקשיבו במקום ל7 הברכות, לתקציר החדשות.
והצעה קטנה לשיפור:
תארו לעצמכם שאחרי שבע הברכות, במקום לומר אחריהן 'אמן', הקהל היה אומר 'סחטיין'....
מה? לא?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
