סימני חיים

כבר כמה חודשים אני תקוע באותה סיטואציה בסיפור. שוב ושוב אני מנסה להתעורר ביחד עם הדמות שלי, לתאר במדוייק את תחושת ההתעוררות במקום שלא נרדמת בו. במקום שבו אתה ניצב על סף התגשמות הפחדים שלך, במקום שבו אתה כבר אחרי הפנטזיות האיומות שלך.

הייתי בטוח שזה הפחד לכתוב את זה רע והשאיפה לכתוב את הסיפור בצורה המושלמת ביותר שאני יכול שמשתקים אותי.

אבל זה לא זה.

האמת הפשוטה היא שהגיבור שלי כבר מזמן היה יכול להתעורר ולקום מהמיטה וללכת לטייל לו בסיפורים אחרים. אבל אני לא יכול לשחרר אותו. אני רוצה להישאר איתו באותו רגע של התעוררות, באותו רגע של הוויה, ולנסות למצוא איזו משמעות קיומית נשגבת. אני מפחד להגיע אל הפרק הבא מבלי שאמצא משהו משמעותי, משהו שלא צריך לאחריו דבר.

העניין הוא, שאני יודע שגם אם אמצא איזו משמעות קוסמית בסיצואציה, לא ארצה לעזוב אותה. אני לא מסוגל להתנתק מהשליטה על כך שהדמויות שלי כאן איתי. אני לא מסוגל לתת להם להתפתח מעצמן.

וכשאני מנסה להבין את זה, אני נזכר בmr. freeze, דמות הנבל בקומיקס של בטמן. ארנולד שוורצנגר שיחק אותו בסרט הרביעי בסדרה. לאותו נבל היתה מכונה שהקפיאה כל מה שהוא פגע בה. והוא רצה להקפיא את העולם כולו. אבל מה אם הוא לא עשה את זה כדי להזיק לעולם, אלא פשוט מתוך חרדת הנטישה שלו? אם הוא, כמוני, רק רצה להשאיר את הכל קפוא במקום, שלא ילך, שלא יאבד?