סימני חיים

לפני מספר ימים (תבחרו מספר בין 5 ל30) הרמתי את הטלפון המצלצל, ובצד השני של הקו היתה בחורה אלמונית שביקשה לוודא שהיא מדברת עם האדם הנכון.

- אמרו לי שאתה כותב בלוג.

- אאממ...כן...למה?

אותה בחורה, שהגיעה אלי דרך ידידה כך הסתבר, עובדת בערוץ 24, והם רוצים להעלות תוכנית של בלוגרים. ברגע שהיא אמרה את זה היבהבו לי מול העיניים המילים "טלוויזיה" "ערוץ המוזיקה" "הבלוג סימני חיים"- ומיד ידעתי: אין סיכוי שהיא קראה את הבלוג שלי.

איכשהו, לא נראה לי שהתכנים של הבלוג שלי יכולים להיות משודרים בערוץ 24 מבלי להבריח צופים.

בכל מקרה, העניין סיקרן אותי, והמשכתי לתחקר אותה בנוגע לתוכנית. בכל זאת, לכתוב לערוץ טלוויזיה זה משהו שבהחלט יכול לעזור לקורות החיים שלי. במהרה התבהרה התמונה. כנראה שמישהו בערוץ שמע את המילה 'בלוגים', ושמע שזה חם, והודיע לעובדים שלו שחייבים לעשות תוכנית עם זה, וזה יביא המון צעירים. במילים אחרות- לא היה לבחורה מושג קלוש ביותר בנוגע לבלוגים. הבנתי את זה כשהיא אמרה/שאלה: "שמעתי שיש שם בחורות שמתפשטות".

בשלב הזה כבר לא יכולתי שלא לחייך.

"מה שהיה הוא שיהיה ואין כל חדש תחת השמש" אמר קהלת, ויש המוסיפים: "אבל אם אפשר לארגן במקום השמש בחורה שתראה את התחת שלה בפריים טיים וגם בהתנדבות, תשיגו אותה ותבנו מהר קונספט סביב זה".

החלטתי להקל על עובדת ההפקה, והעברתי לה שיעור קצר בנושא תולדות הבלוגים, ובהן ה'וידאו-בלוג' של תפוז, והפנתי אותה למקורות מידע אחרים (קרי- ללכת להציק לשרית פרקול).

"אז אתה מעוניין לבוא לאודישן?" היא שאלה בסוף השיחה.

"ואם אני מתקבל, מה זה אומר?" שאלתי, וחשבתי לעצמי שכן, אני יכול לכתוב דברים במיוחד לערוץ 24.

" שאנחנו נשים אצלך בבית מצלמת טלוויזיה ו..."   כאן כבר הפסקתי להקשיב לה. המצלמה היחידה שתופסת את הצד המעניין שלי היא דף הנייר. ואם יש סיבה שאני יכול לכתוב בפתיחות, אז היא האנונימיות של הכינוי ברשת. אני חושב שאני אשאר ברשת לעת עתה.

הבוקר התברר לי, שלא רק האנשים עם הסיגרים בערוץ 24 אמרו לעובדים שלהם שהם שמעו משהו על בלוגים וזה חם ושישיגו גם להם כמה, אלא גם האנשים עם הסיגרים ב'רשת'.

[ומחשבה צינית להחריד: במחינת ערוץ טלוויזיה- בלוגר שמתאבד, זה עליה רצינית ברייטינג, לא?]