פגישה עם הפסיכולוגית. ביקשתי שנעשה פגישה של כתיבה. לא התחשק לי לדבר. לא היה לי שום דבר מיוחד לדבר עליו, והדבר העיקרי שהפריע לי זו התקיעות שלי עם הסיפור שלי.
יש לה קלפים מיוחדים כאלה, שבאים בשני חפיסות. חפיסה אחת היא של קלפים גדולים שעל כל קלף כתובה מילה בצד, ועוד חפיסה של קלפים קטנים יותר שעל כל אחד מהם יש תמונה, והם מתלבשים באמצע של הקלפים הגדולים. בוחרים קלפים אקראיים, ומתוך מה שיוצא מרכיבים סיפור. כתיבה אסוצייטיבית. בלי למחוק, בלי לעצור, בלי לחשוב, בלי להרים את העט מהדף.
תרגיל משחרר מאוד, למעשה.
בחרתי שני קלפים, ואז הפכתי אותם. המילה היתה "בית". התמונה היתה של איש גדול הולך ברוב ומחזיק את היד לילד.
אני לא יכול לכתוב את זה, חשבתי, זה יותר מידי. הרמתי את מבטי מהקלפים והבטתי בפסיכולוגית. היא חייכה אלי חיוך של הבנה.
"ישר בבטן הרכה, הא?" אמרה. "תנסה בכל זאת".
כדי להקל עלי היא הוסיפה לי עוד שני קלפים. המילה- חושניות. הציור- פטיש אבן ויד קפוצה במרחק ממנו.
כתבתי. אין לי מושג איך, אבל כתבתי. זה לא היה כל כך דומה לסיפור. כלומר, לא היתה בו עלילה או משהו. יותר רצף לא ברור של תמונות דימויים וסתם מילים.
אמרתי לה את זה.
עכשיו היא רצתה שאני אקח את מה שכתבתי ואהפוך את זה לסיפור.
אני לא יכול, חשבתי. הרגשתי מאובן משהו. אבל היא דחקה בי, וניגשתי לעבודה. מידי פעם במהלך הכתיבה, מתחתי את שרירי פני. ממש לא התחשק לי להתחיל לדמוע.
חשבתי להראות לכם את מה שיצא.
הנה הסיפור:
הוא צועד כך כל לילה. במשך שנה כבר. את אותו מסלול אל גן הילדים. מסלול שעשה בעבר. אלא שהשעה מאוחרת. הרבה אחרי שהגן כבר נסגר. הרבה אחרי חצות, למעשה. ועם המעיל שמנסה להגן מפני קור שלא קשור לשום צורה לטמפרטורה, הוא הולך באותם רחובות מוכרים כל כך, שכעת באפלה ולאור פנסי הרחוב מקבלים מימד חדש. עם יד אחת בתוך המעיל, והשניה כמו אוחזת במה שאמור היה להחזיק אותה, לו לא היה אוויר ריק.
ולאחר כל טיול שכזה הוא יחזור לביתו, ינסה להשאיר את התחושה בחוץ, לנגב אותה מעליו כמו הליכלוך שהוא מנגב מהנעליים על שטיחון הכניסה לפני שהוא חולץ את הנעלים ומניח אותם בצד, ומתיישב עם גרביים וכוס תה על הכורסא בסלון. בלי אור. בלי טלוויזיה. בלי המולת חיים.
והוא מביט לצידו, והוא רואה איזה עיוות באוויר, אולי זו הצורה שבה גרגרי האבק שבאוויר מסתדרים פתאום בקווי האור הצרים שמגיעים מפנס הרחוב, חודרים דרך החלון.
פתאום הם מסתדרים בצורה כזו, שכמעט אפשר לראות פרצוף.
וכשהוא רואה ממש את הפרצוף, הוא יודע שמאוחר מידי. שזה הזמן לקחת את כדור השינה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
