סימני חיים

יום שישי. יוצאים.

אחרי כל כך הרבה פעמים שהיציאה הסתכמה בכך שכל החבר'ה מגיעים אלי הביתה, או שיוצאים לפאב שבסוף מתברר כבית קפה, או שבעצם יוצאים להופעה- ואז כרגיל, גומרים את הערב אצלי לדירה.

אז אתמול הודעתי לחברים שלי שיוצאים לרקוד. הגיע הזמן באמת.

  "יש לך רעיון לאן?" שאל אותי חבר שלי.

      "אין לי מושג." עניתי לו.

 "יש את הסופהביט, אבל ק' (אחד מהחבר'ה שיצא איתנו) היה שם פעם ואמר שביום שישי זה גרוע."

     "מעולה" עניתי לו בשמחה, "יוצאים לסופהביט".

   (ק', המכונה גם "רגזני", ביצע את ההחלטה בשבילנו) :)

כשהגענו לשם היה ריק למדי, והמקום התמלא בזמן שהותנו. בעיתון היה כתוב שמנגנים שם  ברייק-ביט. לא היה לי מושג מה זה. גם עכשיו אין לי מושג מה זה. אבל מהרגע ששמענו את זה ידעתי דבר אחד-    אני אוהב את זה!

כששמעתי את זה, הבנתי גם למה אני לא ממש מתחבר לטראנס ולהאוס. אני לא בטוח שההסבר שלי יהיה מובן, אבל נראה לי שהטראנס וההאוס פשוט אלימים לי מידי. אלימים על האוזן שלי. הברייק-ביט מרקיד, אבל עדיין משאיר לי מקום. הוא לא משתלט כל כך. ומצד שני, יכול להיות שזו פשוט מוזיקה יותר מעניינת.

(אבל לא יעזור כלום- שום דבר לא יכול להוציא ממני את האנרגיות ששיר רוק טוב יכול להוציא.)

עידכון אמצע למי שדואג לרגזני - הוא נהנה כמו שהוא לא נהנה כבר המון זמן.

תוך כדי הערב קלטתי שהאנרגיות שלי נגמרות. אני כבר ממש לא בכושר. זה לא שהייתי מותש- זה שפשוט לא היה לי את הדרייב המטורף לרקוד ולהשתולל. התיישבתי.

ואז היא ניגשה אלי, ושאלה אותי למה אני נראה כאילו אני סובל.

אני לא סובל, עניתי לה, מצמצם את עיני בעווית כאב בגלל הפליקר שהיה בדיוק מולי וסינוור אותי, רק קצת עייף.

בקיצור, כמו שאתם מבינים, אין כמו בחורה שרוקדת איתך בשביל להחזיר אליך את כל האנרגיות.

מתנשקים ומתגופפים, יצאנו החוצה לעשן איזו סיגרטה ולדבר טיפה.

לידנו נאבק לו בחור שיכור בגרוויטציה וחוקי הדיקדוק.

      "שמעת מה הוא אמר?" שאלתי אותה בחיוך.

"לא. אני קצת מנותקת עכשיו." היא חייכה אלי והמשיכה להזיז את ראשה בקצב המוזיקה שחדרה מבעד לקיר שמאחורי.

      חייכתי אליה. "שתית או עישנת?". לפי התזזית שלה והמבט המוזגג משהו, הייתי בטוח שגם וגם, אם לא משהו נוסף שלא שאלתי עליו.

"שתיתי קצת" היא אמרה לי, וסימנה כמות קטנה באצבעותיה.

      "למה רק קצת?" שאלתי.

"חבר שלי התאבד היום", היא ענתה.

כשאני רוקד, כמעט תמיד אני חושב באותו זמן על הסיפורים שאני עובד עליהם, או שצצים לי רעיונות חדשים. באותו ערב חשבתי על "דשא אמיתי". על איך שהחברים שם מתמודדים בימים הראשונים לאחר ההתאבדות של החבר שלם.

לפעמים החיים והאמנות נוגעים אחד בשני. לפעמים הם נוגעים חזק מידי.

  אחרי שאמרה את זה, היא התקרבה אלי קצת יותר והסבירה "לא חבר 'boyfriend'. וזאת לא הסיבה שנישקתי אותך".

      פני קיבלו צורה של חצי חיוך-הבנה, ונישקתי אותה שוב, תוהה כמה אני יעיל בתור משכך כאבים.