סימני חיים

איך זה שדווקא האפשרויות שאמורות לשמח אותי, מכניסות אותי לדיכאון?

והמחשבה היא אחת, ודי בנאלית- האם זה היה קורה לו הייתי עדיין על הכדורים?

אחרי שנתיים וחצי בטיפול, ואין ספור לילות של ניתוחים עצמיים, אני כבר יודע לזהות את השורש של הגל החדש הזה. אבל הידע הזה לא משכך דבר. אני יודע שבחרתי בכאב על פני החדגוניות, אבל קיבינימט, הוא לא יכול היה להמתין קצת?

אחד הדברים המדכאים ביותר בדיכאון, זו הידיעה שאין לך באמת תירוץ מספק בשבילו. כלומר, הדברים שגורמים לו לצוף ולעלות לפני שטח התודעה הם כל כך מינורים, כל כך בנאליים, שעצם העובדה שאתה נכנס לדיכאון משטויות כאלה מייאשת כל כך.

על מה אני מדבר? דמיינו לעצמכם בחור שיושב ליד שולחן, ופתאום מניחים מולו צלחת עם עוגת קצפת ענקית מדהימה, וכל מה שהוא יכול לעשות זה להתבונן בה, ולחשוב "אלוהים אדירים, למה? למה אני צריך את הדבר הזה עכשיו?"

המטאפורה הזאת, אגב, לא מופרכת. העניין הנוכחי הוא דילמה בין קניית קטנוע לקניית אוטו. האוטו הוא עוגת הקצפת, והשכל אומר לטרוף אותה, ומהר, אבל בבטן כבר יש לי בחילה, וכעת היא מקרינה גם על הקטנוע. ובא לי להקיא משניהם. והנסיבות, הנסיבות מכריחות אותי לבחור באחד משניהם.

כמו שאמרתי לכם- אפילו תירוץ הגיוני מינימלי אין לי...