סימני חיים

אוקי, חזרתי.  (רגע, תנו לי להסדיר את הנשימה.....בסדר)

מצטער שלא הייתי פה, ושגם לא ביקרתי אצלכם כבר שבוע וחצי, פשוט זה היה שבוע מטורף. ניסיתי לתמרן בין הניסיון לשכנע קבצי וידאו סוררים להתאסף ביחד לידי קליפ אחד, ותוכנת העריכה החליטה שהיא צפונבונית, והיא לא מכירה אותם, לא יודעת מאיפה הם באו, ובטח שלא מכניסה אותם אליה לסלון.

 נפטרתי מזה רק ביום שבת, כשהעברתי את המתנה לאישתו של אחי שהפכה לכאב ראש למישהו אחר. שהוא ישבור את הראש.

וכמובן שיש לי עוד אחים, ואחי הצעיר התגייס אתמול. מה שאמר שברווחי הזמן שבהם לא נאבקתי בפרימייר, נאבקתי בפוטושופ, בניסיון לגרום לו לסרוק עטיפה של דיסק ולהגדיל אותה, אה, ושזה גם יראה טוב. זה היה בשביל מתנה למתגייס. לפני הגיוס שלו, לפני חודש בערך, הוא טס ללונדון במיוחד להופעה של counting crows. אז לקחתי לו את הכרטיס של ההופעה כשהוא חזר, והחלטתי שאני אמסגר לו אותו. אלא שהייתי צריך רקע. בקיצור, בסופו של דבר הבנתי שאני אצטרך לעצב את זה בעצמי. היה קשה, אבל הצלחתי לעשות את זה ברגע האחרון, והוא התלהב.

אלה היו הדברים שהייתי צריך לעשות בשביל אחרים. (עוד נותרה לי המצגת בשביל האח הגדול שנגררת כבר כמה חודשים....)

עכשיו, (אם נתעלם מהמצגת), אני שוב יכול להקדיש זמן לעצמי. כלומר, ללימודים. זאת אומרת, את הזמן שנותר לי אחרי שאני מסיים לעבוד. אחרי שאח שלי התגייס, אני העובד היחיד על מערכת התאורה באולם האירועים שאני עובד בו, כך שהשבוע אני עובד כל יום! זה לא קרה לי מאז שעבדתי במפעל של חברת היי-טק!

אין לי מושג איך כתבתי את כל מה שכתוב למעלה. זה בכלל לא מה שרציתי לכתוב. בכל מקרה, מה שרציתי לספר לכם, זה ששמתי לב, שכשאני מביט במכוניות ברחוב, זה מבט נטול חדווה. לעומת זאת, כשאני מביט על אופנועים כבדים....

בקיצור- השכל אומר אוטו, אבל אני יודע שזה לא מה שאני רוצה, אז החלטתי ללכת על אופנוע. אני יודע על הסכנות- שנים רבות רכבתי על קטנוע, ואני יכול להעיד שאני הנהג הכי פחדן שאני מכיר.

הייתי צריך לבשר את זה להורים שלי כשאבא שלי אמר לי שהוא מצא לי פיאסטה, ואם אני אומר לו שאני רוצה אותה, הוא לוקח אותה לבדיקה ביום שלמחרת.

אז אתמול אמא שלי לקחה אותי לשיחה.  היא ניסתה להסביר לי בהגיון את העניין של חוסר הבטיחות של האופנוע, כאילו שאני לא יודע אותו, ועברה למניפולציה זולה על כך שלא מספיקות לה החרדות מהגיוס של אח שלי, אז עכשיו גם בגללי היא לא תישן בלילה.

בכל פעם שהיא או אבא שלי שהצטרף אמרו שהחיסכון או הנוחות בפקקים לא שווים את זה שיקרה לי משהו, הרגשתי כאילו הם מריצים את המניות שלי, מנפחים את הערך שלי הרבה מעל לשווי השוק האמיתי.

ובלי שום קשר, אתמול עבדתי בחתונה. הדיג'י היה למעשה דיג'יאית- מחזה נדיר במחוזותנו. זו היתה נעמה- זו שהיתה בחלומות בהקיציס בעונות הראשונות. איזו מתוקה! אחר כך גם חזרתי איתה לתל אביב, טרמפ שאיפשר לי את מה שנעשה עניין שהוא כבר לא מובן מאליו- לישון בבית. (וזה הפך אותה לסופר-מתוקה)

הקטע המצחיק בחתונה הזאת, היה המוזיקה שהחתן והכלה ביקשו. הם לא ביקשו דברים ספציפיים, אלא רק "שיהיה שמח, אבל לא יותר מידי".

נשבע לכם, זו היתה ההוראה. החתן לא אוהב לרקוד, והוא רצה מוזיקה שהוא ירגיש נוח שלא לרקוד בה....