סימני חיים

לפני שבוע (כן, מאז אני רוצה לכתוב את הפוסט הזה ורק עכשיו מצאתי זמן), חבר שלי הגיע אלי כדי לעבוד על העטיפה לדיסק הדמו של ההרכב שלו. כיוון שבכל פעם שהוא מגיע הוא מעשן את הסיגריות שלי (כי הוא הפסיק, או לפחות היה אמור להפסיק), הוא הגיע עם חפיסה חדשה שהוא קנה בדרך. קאמל. בחפיסה רכה.

אני מעשן מלברו לייט (סיגריה של כוסיות צפונבוניות, אני יודע, אבל זה בגלל שהתחלתי לעשן בעקבות האקסית שלי, וזה מה שהיא עישנה). אבל לא היה איכפת לי, ועישנו אותה. רק אחרי שהוא הלך, והשאיר לי את החפיסה, התבוננתי בה, ואז נזכרתי מאיפה המראה של החפיסה הרכה הפתוחה ברישול מוכר לי. ברגע שנזכרתי, הבנתי שזהו- אני כבר לא אחזור למלברו. מאז, בכל פעם שאני פותח חפיסה חדשה, אני מתרגש מחדש.

זה לא העניין של הקאמל. העניין הוא החפיסה הרכה. זה, וסקס ולוסיה.

אם לא ראיתם את הסרט עדיין, "סקס ולוסיה" הוא סרט ספרדי, וברשימה הפרטית שלי, הוא נמצא בחמישיה הפותחת. אם אתם תוהים לגבי השם, אז כן. יש בסרט הזה הרבה סקס, והרבה מלוסיה.

פעם נמנעתי מלראות סרטים עם סצינות סקס. שתי סיבות:

1. איכשהו תמיד הייתי נבוך- הרגשתי שאני מפריע לדמויות. כאילו אני מציץ אל משהו שאני לא אמור לראות.

2. סקס כידוע לכם, מוכר. ונוצרה בתוכי התחושה, שסרטים שמבוססים על סצינות הסקס שלהם, אלו סרטים שהתסריט שלהם פשוט לא היה מספיק טוב, והם הוסיפו סצינה פרובוקטיבית, בגלל שידעו שהיא תמשוך קהל.

את הסרט הזה הלכתי לראות מסיבה אחת- הפוסטר שלו. דמותה של לוסיה התנוססה בענק על הקיר של בית ציוני אמריקה, וברגע שראיתי אותה- התאהבתי.

(לא הכרזה של הסרט, אבל תמונה מתוכו ששהתה זמן מה על הדסקטופ שלי)

אני חושב שזה הסרט הראשון (סרט רגיל, לא כחול- סרטים כחולים זה עניין אחר) שלא הייתי נבוך לצפות בסצינות המין שם. (וכמו שכתבתי קודם, יש הרבה מאלה). הסיבה היא, שזו הפעם הראשונה שצפיתי בסצינה כזו, והרגשתי שאני צופה באמנות. זה לא היה סרט הולוודי מסחרי- זו באמת היתה אמנות.

אני לא אתחיל לספר בדיוק מה קורה שם בסרט, אבל אני כן רוצה לספר לכם על סצינה אחת, מרכזית:

לורנצו, הגיבור, סופר שתקוע עם הספר החדש שלו, יושב עם הסוכן שלו בבית קפה קרוב לבית שלו. הם מדברים על הספר החדש, ואז לורנצו קם לרגע, וניגש אל מכונת הסיגריות. בזמן שהוא משלשל מטבעות אל המכונה, בחורה שיושבת  לבדה בשולחן לצד המכונה, קמה אליו, ומבקשת כמה דקות מזמנו. הוא מתיישב איתה, והיא מתחילה לדבר.

קוראים לה לוסיה. היא קראה את כל הספרים שלו, והם ריגשו אותה מאוד. היא יודעת שזהו בית הקפה שהוא מבלה בו בדרך כלל, והיא יודעת שהוא גר בבית שממול, בקומה השניה. היא עוקבת אחריו כבר זמן מה. נכון שהוא לא מכיר אותה, אבל היא כבר מאוהבת בו מזמן, והיא יודעת שהם נועדו להיות ביחד.

לורנצו שותק. הוא המום.

גם לוסיה שותקת. היא אמרה את כל מה שהיה לה לומר. היא שואלת את לורנצו מה הוא חושב. בלחץ, אפילו טיפה בהיסטריה, לורנצו פותחת את חפיסת הסיגריות שכרגע קנה.

הוא קורע את החפיסה, לא פותח אותה באופן הרגיל שבו פותחים חפיסה רכה (קורעים רק רבע).  ומדליק לשניהם סיגריה. אחרי כמה שאיפות היסטריות (בכל זאת, הבחורה עוקבת אחריו, יודעת עליו הכל, ולא ממש מתכוונת להמשיך בחייה כאילו כלום) הוא קם מהשולחן, וכשהיא מפנה אליו מבט שואל, הוא אומר לה שגם הוא התאהב בה, והם יוצאים בריצה מבית הקפה.

אני יודע, כשכתבתי את זה כאן גם לי זה נשמע דביק. אבל כשרואים את הקטע הזה בסרט, זה עובד בצורה מדהימה. כלומר, הרגע הזה, שבו הגיבור מבין שקרה משהו, שהחיים שלו השתנו.הוא חזק.

אני נזכר בזה בכל פעם שאני פותח חפיסה. נטען מחדש בכל פעם בתחושה שמשהו קורה עכשיו. משהו דרמטי.

אחר כך חשבתי על זה שזו בעצם פרסומת סמויה, והיא עבדה עלי. אבל אם זו השתלת מוצר, אז זה עבד מצויין, ואין לי בעיה להכריז בקול רם שהושפעתי מזה. (בכל זאת, אנחנו מדברים רק על הצורה של חפיסת הסיגריות שלך),מה עוד, שעכשיו כשדגמתי מהסרט את התמונות למעלה, הגעתי למסקנה שאני לא בטוח בכלל שהוא מעשן קאמל. כלומר, היד מסתירה את הכתוב על החפיסה, וממה שראיתי, נדמה לי בכלל שזה סוג אחר של סיגריות. אבל זה לא חשוב בכלל.