סימני חיים

בחלון התגובות לפוסט על הפרסומת של AIG בכיכובו של אבי קושניר, הצהיר מגיב אנונימי כי האגוצנטריות הטוטאלית עליה שפכתי מילים רבות בפוסט היא "תולדה של מייספייס ומייבלוג וישראבלוג".

לא הסכמתי שישראבלוג ומייספייס ומייבלוג יצרו עולם של "אני ואני ואני ואני", והמגיב האנונימי נימק והרחיב:

ללא שם , 01:26 10/9/2006: הם לא יצרו את זה, הנטייה החברתית הקפיטליסטית של התקופה האחרונה וההתמקדות בעצמך יצרו את מייספייס, וזה מה שיצר את הפרסומות האלה. יש פה פירמידה שהשורשים שלה נטועים עמוק בעבר, אבל הצעד האחרון לפני הפרסומות האלה הוא בעיניי מייספייס ואלה. בתקופות אחרות מייספייס ומייבלוג לא היו מצליחים, אפילו לפני עשור.

 

רובם של הבלוגרים ושל הצעירים הממלאים את שרתי האיכסון של מייספייס כותבים על עצמם (וכך גם אני) ועל חייהם. כביכול, זהו הסממן האולטימטיבי לאגוצנטריות. אבל כמו שכתבתי לאותו מגיב אלמוני- זה נכון רק במבט שטחי וראשוני. שכן, הדבר שבעצם יצר את רשתות הבלוגים ומייספייס אינה ההתעסקות בעצמי- זהו רק הסממן הבולט- אלא רשת הקשרים החברתיים.

מהו בלוג ללא קוראים? ללא תגובות וללא קישורים לבלוגים אחרים? ומהו דף אישי במייספייס ללא קישורים לדפים אישיים של חברים?

הרי אנחנו לא יכולים לדמיין את זה בכלל.

ישראבלוג הוא דוגמא מצויינת לטענה שלי. יש בו המוני בלוגים, וגם המון בלוגים לא פעילים- בלוגים שנזנחו מחוסר עניין שנבע על פי רוב מחוסר קוראים. בלוגר הוא לא רק מי שיודע לכתוב וללחוץ על כפתור ה'שמור' שבתחתית חלון העריכה. בלוגר הוא מי שהשכיל ליצור רשת חברתית של קוראים ומגיבים. ועל מנת ליצור רשת כזו, עליו להיות שייך לרשת כזו- משמע, לקרוא ולהגיב לבלוגים אחרים.

אתה לא יכול להיות מרוכז רק בעצמך ברשת. אתה מוכרח לגעת באנשים אחרים. אחרת כל העסק פשוט לא מתרומם. יש את האנשים שהעניין בא להם יותר בקלות, ויש את אלו שלומדים את זה בדרך הקשה (אחרי שפרסמו את עצמם בתגובות נוסח 'מוזמן לשלי' ונותרו ללא קוראים). ויש גם נערות שלמדו שעל מנת להיות מקובלות בשדה האינטרנטי, עליהן לעזור קודם כל לאחרים, וכך נוצרו בלוגי "אלה שעוזרות".

מה הוא ישראבלוג אם לא שדה סוציאליזציה אחד גדול ומופלא? האתר אמנם מחולק לדפים אישיים, ובהם אנשים כותבים על עצמם, אבל נדירים הם הבלוגים שבהם אין רשימת הפנייה לבלוגים אחרים לצד הרשימה המרכזית. כשם שהכותבים שונים אחד מהשני כך נושאי הכתיבה שונים, וכשם שבתקופות שונות בחייו של אדם הוא מתרכז בדברים אחרים, כך אפשר גם לאפיין נושאי פוסטים לפי חתכי גילאים (בהכללה), אבל הדבר העיקרי הוא שרוב הכותבים כותבים מהלב.

אני כותב בלוג כי אני מצליח להביע את עצמי בעזרתו, ולומר דברים (הרבה מאוד פעמים אני אומר אותם לעצמי ותוך כדי כתיבת הפוסט מתגבשת בי מחשבה חדשה) שבאופן רגיל היו מסתתרים מאחורי שיחות חולין מנומסות. האתר הזה הוא המקום בו אפשר לפתוח את הלב ללא החשש הרגיל שמלווה אותנו במפגשים עם אחרים.

ואני קורא בלוגים כי אנשים הצליחו לסקרן אותי ולרגש אותי וליצור אצלי איכפתיות אליהם. והם עשו זאת על ידי שסיפרו לי את אשר על ליבם. האנשים האלו הם לא אני. ואני קורא אותם כי הם מעניינים אותי. לא כי "הם אני".

ולולא בלוגרים ככלל היו מתעניינים בכתביהם ובחייהם של בלוגרים אחרים, כל המערכת הזו לעולם לא היתה ממריאה ומגיעה לפופולריות שלה ולמקום שהיא תופסת בחייהם של צעירים רבים כל כך.