סימני חיים

חזרתי.

מוזר, בכל פעם שאני נעלם מישרא לכמה ימים, ברגע שאני חוזר ומתחיל לכתוב את פוסט החזרה, אני מרגיש כאילו הוצאתי את הראש מהמים, ויש לי את הנשימה הזאת, הראשונה אחרי שהוצאת את הראש מהמים והפסקת לעצור את הנשימה. מוזר.

את הפוסט שהבטחתי בקודם רשמתי כבר שלשום בעידודם של כל אוהדי הכדורסל בשכונה שלי. אולי בגלל החטא הזה, אי צפייה בגמר היורוליג, ישרא העניש אותי ומחק לי פוסט ארוך במיוחד שעמלתי עליו שעה שלמה.

אתמול, כשהתכוננתי לשוב ולכתוב את הפוסט מחדש, חבר שלי הג'ינג'י, שהיה ידוע עד עכשיו בקרב קהילת קוראי הבלוג כ"חבר מלונדון", ושהגיע לארץ ונכנס לגור איתי ביום שלישי ( הסיבה העיקרית מדוע לא היה לי זמן לשבת על המחשב) שם לי על השולחן אלבום תמונות קטן. אתם יודעים, כזה שנועד לפילם אחד- זה שמקבלים במתנה. בקיצור, פתחתי את האלבום- היו בו התמונות שלנו מהטיול בלונדון לפני הצבא.

טיילנו שלושה. שלושת חברים הכי טובים. מתחילת החטיבה. היינו שכנים למעשה, מרחק של רחוב מאחד לשני לשלישי. שלישיית נזק. כל אחד מאיתנו סחב עימו מיתולוגיה שלמה על כל הדברים שהוא הצליח (בשוגג אמנם, אבל הצליח) להשמיד/ להרוס/ לשבור/ להחריב עד עפר. בחלק מהמקרים, ובעיקר אצל חבר אחד (השלישי, לא הג'ינג'י), האובייקט שהיה בסכנה היה הגוף שלו עצמו. עוד באותו טיול קצר הוא הצליח לגרום לרכבת התחתית שהוא נסע בה לרדת מהפסים/ שדלת הרכבת התחתית של הקרון שהוא יצא ממנו כרגע תיסגר על הרגל שלו, כשהוא על הרציף והרכבת מתכוננת להמשיך בנסיעה/ ששרוך הנעליים שלו יתקע במדרגות הנעות ושהם ימשכו אותו ואת הנעל שלו/ ששוטר ושני חיילים יעצרו אותו לבירור רגע אחרי שהוא מספר לנו על הפנטזיה שלו להכות את אחד השוטרים בכובע המגוחך, בזמן שהג'ינג'י ואני עומדים לצידם ומתפקעים מצחוק/ שהטלוויזיה בחדר המלון תיפול עליו בזמן שהוא ישן...שכחתי משהו? סביר להניח שכן, אבל הבנתם את העיקרון. (כל זה היה בטיול אחד, כן?)

המיתולוגיה של הג'ינג'י כללה בעיקר את הפעם שהוא הניף חרב שהיתה לי בחדר שלי, וניפץ את מנורת ההלוגן שהיתה בדיוק מעליו, את המדרגה למרפסת שלי שפעם אחת הוא ישב עליה והיא כתגובה נפלה היישר לרצפה, ו...טוב נו, להיות נזק זה לא רק שיאים גדולים- זו עבודה יומיומית קטנה ואפורה, והרבה פעמים חסרת תהילה.

אני, אם תהיתם, שרפתי את הבית של ההורים שלי.                               קורה.

בכל מקרה, הג'ינג'י גר עכשיו איתי, והנזק השלישי הוא החבר שלי שגר במעלה הרחוב, המוזיקאי. מאז התיכון, שוב אנחנו גרים יחד באותה שכונה. זה כיף היסטרי.

אה, נזכרתי שפעם החלטתי לתת לחברים שלי שמות של צעצועים. טוב, אז החבר ממעלה הרחוב, זה שתהילת הנזק שלו היא הנוצצת ביותר, הוא ללא ספק מכונית השלט. תחשבו על מכונית קטנה על שלט. הקטנות שנוסעות ממש מהר ועושות את הצליל הגבוה הזה. אבל זו לא מכונית רגילה- אתם מכירים את אלו שמתוכנתות להסתובב בכל פעם שהן מתנגשות במשהו? אז תחשבו על כזו שלא צריכה להתנגש במשהו כדי לעצור ולהפוך כיוון, אלא היא עושה את זה סתם כך באמצע הדרך. רץ רץ רץ, עם כל האנרגיה שלו, ואז עוצר, ודוהר בכיוון אחר, עוד לפני שהספקת להבין שהוא עצר.

הג'ינג'י...אה בטח! הגי'נג'י לא רק יכול להיות צעצוע, אלא אחת המיתולוגיות סביבו היא סדרת הבובות שאמרנו תמיד שנעשה עליו- כמו האקשן-מן האלה: ג'ינג'י צוללן, ג'ינג'י צוללן, ג'ינג'י מטפס הרים, ג'ינג'י אופנוען,  ג'ינג'י ברמן,ג'ינג'י בסיני, ג'ינג'י חייל, ג'ינג'י סטלן...הבנתם את הרעיון. העניין איתו, הוא שכל דבר שהוא מחליט לעשות, הוא עושה עד הסוף, בסטייל, וגם מצליח בזה.

בקיצור, באותו טיול בלונדון ופריז ביוני תשעים ושש, רגע לפני ששלושתנו מתגייסים לצבא, אחד המקומות שהיינו בהם, כלומר, המקום שסימנתי לי מבעוד מועד שאני מוכרח לבקר בו, היה הפסל של פיטר פן. בתקופת התיכון היחסים שלי עם הדמות של פיטר פן היו מורכבים למדי, וחזקים מאוד. בואו נגדיר את זה ככה: כשהתגייסתי, הדבר שהכי הפריע לי היו הנעליים הכבדות. הם היו כבדות מידי מכדי לעוף איתם. הם הצמידו אותי אותי חזק לקרקע הארורה.

הדבר שהכי הערכתי ומשך אותי באנשים, ובי עצמי, היתה אותה יכולת לעוף. מנטלית זאת אומרת. הדמיון, הקלילות, אנשים שלא נכנעו למציאות. אתם מבינים למה אני מתכוון, נכון?

עד היום, חבר שלי (אחר, סטודנט לרפואה, ידוע יותר בשם "הריבון") מסתכל עלי בכל פעם שהוא רואה אותי שותה קפה ומעשן ומסנן "פיראט!".

בכל מקרה, באלבום התמונות הקטן הזה ראיתי פתאום תמונה שאקשן-מן צילם מאחורי כשהגענו אל הפסל של פיטר פן בפארק בלונדון.

 כשראיתי את התמונה חזרה אלי אותה תחושה שאחזה בי אז כמו הד רחוק. אני זוכר שעמדתי שם מול הפסל במשך דקה או שתיים מבלי שאוכל לזוז. הייתי מרותק. מהופנט. מוקסם. זה היה רגע מדהים.

זהו להפעם, אני חייב לכם עוד הרבה, בין היתר את הפוסט שהבטחתי בפוסט הקודם, אבל הוא ידחה ביומיים שלושה.

אתם סולחים, נכון? J