בסוף היום הייתי בנמל. הלכתי לראות בלוגרית שאני מתכתב איתה, והיא היתה בתל אביב. זה היה התערוכה וטקס הסיום של הבית ספר לקופירייטינג שהיא לומדת בו, אז הלכתי גם לראות את העבודות, אחרי שהובטח לי שאין שם שום דבר פרסומי.
מבנה נקי, מעוצב, נו, אתם יודעים- פרסומאים שיק.
אחרי שראיתי חלק מהעבודות, הבטתי מבחוץ על כל התלמידים שהצטופפו בחדר גדול בו הודיעו על המצטיינים וחילקו את תעודות הגמר שלהם. לפתע תפסה אותי תחושה רעה. החדר הזה מלא באנשים מסוכנים, הרגשתי.
זה כמו להביט בחדר מלא פוליטיקאים- אנשים שיש או עומד להיות בידם המון כוח, ולמרות שמבחינה עקרונית יש את האפשרות שהם ישתמשו בו לטובה, אתה יודע שהמציאות תוכיח את ההיפך.
החדר הזה היה מלא באנשים שקיבלו בשנה האחרונה את הידע, וברגע שהם יקבלו את המשרה יהיו להם גם הכלים להיכנס לנו אל תוך המוח. אני בטוח שהם אנשים טובים, ונכון שזו אשמת המערכת הקפיטליסטית או בעלי ההון או מה שלא תרצו, אבל בסופו של דבר, הם, הקופירייטרים והפרסומאים, הם הם חוד החנית של שטיפת המוח הצרכנית. הם אלו שישכנעו את אמא שלכם שחייה אינם חיים כל עוד אין לה שיש כזה במטבח, ואת אחיכם הקטן שכל עולמו התרבותי והחברתי תלוי ברינגטון החדש, או בעיצוב של הסלולרי שלו.
כי אתם מבינים, הרי כל הכלכלה מבוססת על השיכנוע של אנשים שהם צריכים יותר ממה שיש להם כרגע. שלא יכול להיות שהם יהיו מאושרים לפני שהם יקנו את זה ואת ההוא ואת....
במילים אחרות- כדי שתקנו, לא מספיק שיהיה משהו שאין לכם. אתם גם צריכים להיות אומללים. ואם אתם לא כאלה, ימצא כבר הפרסומאי שיסביר לכם טוב טוב שבעצם, לא ידעתם את זה, אבל אתם כן.
סתם, אני יודע שהגזמתי, זו פשוט נקודת התורפה שלי, זה הדבר שהכי מפחיד אותי ומרתיח אותי- אנשים שמנסים להיכנס לי למוח. זו גם הסיבה העיקרית מדוע אני שונא את הטלוויזיה ולא הסכמתי להכניס אחת כזו הביתה.
בכל מקרה, כשהטקס הסתיים ופגשתי את הידידה שלי שוב, לא אמרתי לה שום דבר מכל זה. רק "בהצלחה". הרגשתי קצת דו-פרצופי. טוב, יותר מקצת. מקווה שהיא סולחת לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
