מזל שאף אחד לא צפר לי מאחור היום. חיכיתי שזה יקרה. חיכיתי שמישהו יתן לי את התירוץ לצאת מהאוטו ולהרביץ לו כאחרון הארסים.
...ואני, מעולם לא הרבצתי למישהו.
בסוף הגעתי הביתה, מבלי שאני או אף אחד אחר יפגע. (בואו נודה על האמת, אם הייתי נקלע לסיטואציה אלימה באמת, היחיד שהיה נפגע הייתי אני)
פשפשתי פה ושם, חיפשתי דברים עד שלא ידעתי כבר מה חיפשתי, והעפתי את התיק שלי לכל הרוחות. נכנסתי לחדר, הורתי למחשב לנגן את החומה והגברתי את הווליום.
פתחתי את הארונית הקטנה והזזתי את אוסף הניירות ושאר הדברים חסרי הערך בחיפוש אחר חפיסת הכדורים שזכרתי שנשארה לי שם, כדי תשחרר את פקעת העצבים שהתעצמה בי.
מצאתי את החפיסה לבסוף. וכשנטלתי את הכדור פתאום הכתה בי ההכרה שיש לי שני סוגי כדורים שאני לוקח.
הסוג הראשון מיועד למנוע ממני להרוג את עצמי.
השני מיועד למנוע ממני להרוג אחרים.
מעולם לא הרגשתי כל כך מסוכן.
מעולם לא הרגשתי כל כך חלש ופתטי.
(טוב, זה בעצם לא נכון. את התחושה הזו אני דווקא מכיר היטב)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
