אני מרגיש כאילו המוח שלי שוב יכול לנשום. אוי, זה נהדר.
בשבועיים האחרונים הייתי לחוץ אימים. חברת המוזיקה שאני עובד בה בונה עכשיו אתר אינטרנט. כלומר, לקחה אנשים שיבנו לה את האתר, ושמה אותי להיות אחראי על המלל באתר. או בתרגום לעברית- אח שלי סינג'ר אותי לנסח את מה שיהיה כתוב באתר ולדאוג לטקסטים.
מה שהיה אמור להיות חתיכת עוגה עם קרם וניל, הפך למועקה נוראה. לא יודע איך, אבל נכנסתי לבלוק יצירתי, ואפילו משפט אחד, בנאלי ככל שיהיה, אני לא מסוגל לכתוב. וכיוון שזה ישב לי על הראש והייתי בלחץ כי אני צריך להגיש את הטקסטים לבונה האתר, כי הוא תקוע ולא יכול להמשיך בלי הטקסטים, אז גם לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר, או לנסות לכתוב את הסיפור, כי ברגע שהיה לי זמן פנוי הייתי צריך לנסות לכתוב לאתר הזה, או שהתסכול מזה השאיר אותי עצבני. יותר נכון, איך שחשבתי על האתר הזה נהייתי עצבני לאללה.
וברגע שנכנסתי למצב רוח הזה, לא יכולתי לצאת ממנו. זו גם הסיבה למה לא כתבתי בבלוג. פשוט לא יכולתי. הייתי עצור.
ואני יודע שזה שטויות, ואני יודע שאני יכול לעשות את זה וזה ממש קטן עלי. ודווקא בגלל העובדה הזו, זה מטריף ומעצבן כל כך.
זה הגיע לכך שהיום בבוקר כשהתעוררתי וידעתי שאחרי הקפה אני יושב לנסות לכתוב, לקחתי כדור הרגעה יחד עם הקפה. כדורים שהפסיכיאטר שלי נתן לי כשרק התחלתי לקחת את הכדורים נגד דיכאון, למקרה שיהיה לי התקף חרדה לפני שהכדורים יתחילו להשפיע. במילים אחרות, לפחות שנה לא לקחתי כדור שכזה. רק המחשבה על האתר הזה בזמן שבחשתי את הקפה גרמה לי לרצות להרביץ למישהו.
הלכתי לעבודה והחלטתי שאני אומר לאח שלי שיוריד אותי מזה ושימצא מישהו אחר שיעשה את זה, כי אני פשוט לא יכול. דיברתי איתו והוא צחק עלי. אמר לי לעזוב את זה, לקחת שבוע שבועיים חופש מזה, ולכתוב כשתהיה לי מוזה.
לקח חצי שעה עד שההרגעה שלו השפיעה, אבל במהלך האירוע הערב כבר הרגשתי הרבה יותר טוב. כאילו המוח שלי שוב יכול לנשום.
כנראה שהנטייה האנטי פרסומית שיווקית שלי עובדת חזק מידי.
מה שלא יהיה, זו הפעם האחרונה שאני לוקח עבודה שצריך לעשות אותה בבית ואי אפשר לשכוח ממנה ברגע שיוצאים ממקום העבודה. זהו. הזמן שלי מעכשיו הוא רק שלי!
בכל מקרה, עכשיו אני פה, ונראה לי שמחרתיים כבר אוסיף את הפוסט ההוא שהבטחתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
