סימני חיים |
| 5/2004
פרי התאווה
אתמול, במהלך העבודה (חפפתי עובד אחר, ורק הייתי צריך להיות שם בשביל לפקח) סיימתי לקרוא את "פרי התאווה" של קארל חלסטרה ון לון. (לא, אני לא ממציא. זה השם שלו. שם הולנדי)
ספר מעניין. לא מהטובים ביותר, אבל הוא טוב. בגדול הוא מספר על אב לילד בן 14, שאישתו נפטרה לפני 8 שנים. עכשיו הוא חי ביחד עם אישה אחרת, שהיתה חברתה הטובה ביותר של אישתו המתה. הספר נפתח כשהזוג נוסע לבדיקת פוריות, והאב (הגיבור המספר) מגלה שהוא עקר. לא רק שהוא עקר כעת, אלא שכל חייו היה עקר. מה שמוביל למסקנה הבלתי נמנעת, שהבן שלו, בעצם לא שלו. והיחידה שיכולה לפתור את החידה הזו, קבורה עמוק באדמה.
נו, בדיוק חומר הקריאה בשבילי: יחסי אב בן מתובלים בריח חריף של מוות.
הסוף של הסיפור חזק. השאיר אותי המום ומזועזע קלות בזמן ששוטטתי לי בין המזנונים ולקחתי לי שטרודל לקינוח. (כן, זה חיים לא רעים כשעובדים בחתונות..)
אבל זה לא רק הספר, זה בעיקר אני.
ספרות מעוררת בי יותר רגשות מאשר המציאות. כל הרגשות שאני עוצר ומדחיק במציאות, פורצים כשאני קורא ספר. עד היום קשה לי לסלוח לחיים לפיד על הסוף של הספר שלו "המחילה".
גם התקף הכאב שהיה לי לפני שבועיים וכתבתי עליו- גם אליו נכנסתי ויצאתי ממנו באמצעות הספרות- הסיפור שאני ניסיתי לכתוב, והספר של דאגלס קופלנד.
אולי הספרות היא המקום היחיד שאני מרגיש מספיק בטוח בו בשביל להרגיש.
לא יודע.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
