| 5/2004
הקופסא. (הפוסט שהבטחתי לכם)
כמו שכבר סיפרתי לכם, חבר ילדות שלי, אקשן-מן, עבר לגור יחד איתי. מה ששינה קצת את אורח החיים בבית, ואת סגנון החיים שלי. מעבר לכך שיש עוד בנאדם בבית, עברתי בעקבותיו לגלגל טבק במקום לעשן סיגריות מוכנות. (ואחרי שבועיים שאני מעשן טבק נקי, נתקעתי ביום ראשון בעבודה בלי נייר גילגול וביקשתי ממישהו סיגריה- זרקתי אותה אחרי שעישנתי רק חצי ממנה. ממש לא טעים בהשוואה לטבק נקי.) וכמובן שמעכשיו יש גם טעם להשקיע בארוחות גדולות. ( הדבר הנפלא כאן, הוא שחבר שלי אוהב לבשל!!!)
אבל השינוי הגדול ביותר בבית ובחיי, היא כניסתה של הקופסא אל הסלון. אקשן-מן הביא עימו xbox. קונסולת משחק מדהימה. אז כמובן שהוא היה מוכרח להביא עימו גם טלוויזיה. בהתחלה היה רעיון שהטלוויזיה תהייה אצלו בחדר, אבל כיוון שידעתי שגם אני ארצה לשחק, אז הסכמתי שהיא תהיה בסלון.
זו הפעם הראשונה מאז שעזבתי את הבית של ההורים שאני מוכן שטלוויזיה תיכנס אלי הביתה. אז כרגע, יש מכשיר טלוויזיה שמחובר רק אל הxbox שמשמש גם כנגן dvd. שזה לא רע, כי אפשר לראות סרטים כמו בנאדם ולא במסך של המחשב. זה הכל. בלי שידורי טלוויזיה ובלי התחברות ללוויין או לכבלים. זה הקו האדום שלי.
אני מניח שאחרי הפוסט על הפרסומאים אני כבר נשמע פנאטי למדי. טוב, זה גם מה שהאקסיות שלי חשבו...
אולי אני אסביר לכם מאיפה הגיעה אותה איבה למכשיר הזה, ואז תבינו אותי יותר.
כילד, הייתי "ילד טלוויזיה". אתם יודעים, לשבת שעות מול כלום בערוץ הראשון, וכשהגיעו הערוץ השני והכבלים, זה רק נהיה יותר גרוע. בסוף החטיבה הצטרפתי בעקבות אקשן-מן והנזק השני לצופים. אני חושב שהצופים הצילו אותי מהטלוויזיה בכך שהם נתנו לי אלטרנטיבה של המון חברים. אבל אז עוד לא ראיתי את זה ככה. התודעה הזו הגיעה מאוחר יותר.
זה היה המורה שלי לקולנוע בכיתה ט' או י' שגרם לי להתרחק מהטלוויזיה. איש מיוחד. קטוע רגל שהשפיע משמעותית על תחילת הדרך שלי. יום אחד ישבנו בחדר העריכה בבית שלו, ודיברנו על תסריט שניסיתי לכתוב. כל רעיון שהיה לי, התברר כהעתקה גרועה במיוחד ממה שהוצג באותם ימים בטלוויזיה. כשהוא לחץ עלי לנסות לחשוב על משהו מקורי, נשברתי ואמרתי לו שאני לא יכול לחשוב.
הוא חייך, ואמר לי את המשפט שעד היום אני מחשיב כמחמאה הכי גדולה שקיבלתי אי פעם:
"זה לא שאתה לא יכול לחשוב. זה שאתה פשוט לא רגיל לחשוב."
לא נשמע לכם משהו? תחשבו על זה שמי ששומע את המשפט הזה הוא ילד עם דימוי עצמי של סוליית נעל שיש לה ריח תמידי כאילו היא דרכה כרגע על חרא. עצם האמונה שהוא נתן בי שאני יכול לחשוב, כלומר, שיש לי את היכולת, היתה לה השפעה עצומה עלי. (אולי זה רעיון, ברגע שאתה רוצה לתת מחמאה לאדם עם דימוי עצמי נמוך, צריך לתבל אותה בביקורת. אז היא נשמעת אמינה יותר.)
זו לא היתה בעיה של יכולת, פשוט לא הייתי בכושר.
המורה אמר לי להפחית את שעות הצפייה שלי בטלוויזיה. לפנות יותר זמן לחשיבה עצמאית. וכך עשיתי. וזה פעל בצורה מדהימה. ככל שראיתי פחות טלוויזיה, היצירתיות שלי התפתחה. ואז באה גם הצפייה הביקורתית בטלוויזיה. בעיקר כשיש לך את האלטרנטיבות בראש, ואתה מבין שבמקום לראות את הסידרה הזו, אתה יכול לנצל את הזמן בשביל לעשות משהו אחר. כיוון שכך, ברגע שאני רואה משהו בטלוויזיה, הוא צריך להיות ממש טוב כדי שאני לא אתמרמר על הזמן היקר שביזבזתי על השטות. במילים אחרות, אם קרה והתיישבתי מול טלוויזיה, סביר מאוד שזה ידכדך אותי בסופו של דבר.
עכשיו, כמו תמיד כשאני מספר לאנשים שאין לי טלוויזיה בבית, תורכם לומר: "אבל לא מוכרחים לראות טלוויזיה כל הזמן. אפשר הרי לכבות אותה ולראות רק מה שרוצים. יש הרי סרטים טובים לפעמים, ויש את ערוץ 8....".
מה? לא אמרתם? טוב, הנה עוד צ'אנס. בואו נעשה את זה ביחד לספירת שלוש- 'חת, שתיים ו-ש-לוש.
נכון. אתם צודקים כמובן. אפשר לכבות את הטלוויזיה. אבל יש שתי בעיות עם זה. האחת במכשיר, והשניה בי.
צפייה בטלוויזיה היא הדבר הכי קל בעולם. זו ההתנתקות הכי קלה של המוח. הוא אפילו לא צריך להתנתק- הטלוויזיה עושה את זה בשבילו. ובגלל שהיא הרגל קל כל כך, היא גם הסם הכי ממכר. ברוב הפעמים, כשאתה מדליק את הטלוויזיה, אתה מכבה את המוח שלך באותה הזדמנות. באמת, למה לנו להתאמץ? חוזרים מהעבודה, עייפים, להמשיך לאמץ את המוח זה הדבר האחרון שיש כוח לעשות. הגיוני.
עכשיו נסו לכמת את כל שעות הטלוויזיה שלכם, ולחשוב מה הייתם יכולים לעשות באותו זמן. מעבר ללראות את החברים שלכם יותר, מעבר ללצאת לטיולים לפארק, ללגרות את האינטיליגנציה שלכם בס ניצול הזמן בשביל ללמוד דברים חדשים. אפילו ברמת התחביב הפשוט. יש לנו המון זמן. השאלה היחידה היא כיצד אנחנו מנצלים אותו. בשבילי, הטלוויזיה היא הדבר הבטוחה לבזבז את אותו זמן.
(ואגב, אם אתם מרגישים שכן, אתם צריכים לתת למוח שלכם לנוח, מחקרים מראים שצפייה בטלוויזיה לא באמת מניחה למוח להירגע. עשר דקות של מדיטציה קלה, ירגיעו את מוחכם הדואב הרבה יותר טוב, והרבה יותר מהר.)
והבעיה שבי? מעבר לכך שאני מפחד מהפיתוי בחוסר המעש שבצפייה בטלוויזיה, כלומר, שאני רוצה להרחיק את הסם הזה ממני ככל האפשר, אני יודע שאני מתמכר בקלות. ממש בקלות. כמו אלכוהוליסט שנגמל, ומתרחק משתייה כמו מאש- כי גם כוסית אחת היא מסוכנת.
בתור ילד, ההורים שלי צחקו עלי על זה שכשאני צופה בטלוויזיה, אני לא אשמע אותם אם הם יקראו לי. אני מהופנט לחלוטין. גם היום כשאני מבקר אותם בביתם ונמצא במטבח והם רואים את אופרות הסבון שלהם בסלון, קשה לי לנתק את מבטי מהמסך, למרות שאני מתעב את מה שאני רואה. גם אם אשב עם חברים, ומכשיר טלוויזיה יהיה פתוח, ולא משנה מה יהיה על המסך, יהיה לי קשה להתרכז בשיחה איתם, ולא להתהפנט אל המסך.
וכשמדובר בהיפנוט, אתה רוצה להיות בטוח שמי שמהפנט אותך פועל לטובתך ולא נגדך. אנשים חושבים שצפייה בטלוויזיה היא פעולה אקטיבית של האדם, שהוא זה שצופה במכשיר שנמצא בצידו השני של הסלון, והמכשיר פשוט נמצא שם. פיזיקלית, זה הפוך. הטלוויזיה היא למעשה "תותח אור" שמקרינה המון המון נקודות אור היישר אל קרנית העין שלנו. (בהנחה שאנחנו נמצאים מולה). בגלל התפיסה הזו, כשאני צופה בטלוויזיה, אני מרגיש גם קצת תחת התקפה. בדומה למה שאני מרגיש בנוגע לפרסומות, גם כאן אני מרגיש שמישהו מנסה להיכנס למוח שלי.
אז מה ההבדל בין תיאטרון לבין טלוויזיה? אולי הדברים שיש בטלוויזיה ואין בתיאטרון- הפירסומות למשל- הגלויות והסמויות. (קרה לכם שפתאום שמתם לב שזו כבר הפרסומת השלישית שאתם צופים בה,מבלי שתשימו לב? כלומר, שפתאום הבנתם שפשוט בהיתם? תחשבו על כל הפרסומות שנכנסו לתת-מודע שלכם באותו זמן)
אולי בגלל שהצפייה בתיאטרון היא עירנית וביקורתית יותר. אולי זו פשוט האיכות. אם אתה מכניס משהו למוח שלך, אני מאמין שכדאי שתוודא שהוא מספיק איכותי בשבילך. אולי זה הבסיס של ההתנגדות שלי לטלוויזיה- היא ממלאת לך את המוח בחרא, וזה סוג של התענגות שלא מספיקה בשביל לספק אותך, אבל מספיקה בשביל להושיב אותך מול המכשיר עוד כמה שעות.
אז נכון, כשהטלוויזיה היום היא כבר בגדר מובן-מאליו הכרחי, להוציא אותה מהבית נשמע דרסטי. אז תרגעו, כשאני באמת רוצה לראות איזו תוכנית שמשודרת, (והדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו הוא סרטי המקור של ערוץ 3, או תוכניות מיוחדות מערוץ 8. הסדרות הטובות באמת כבר נגמרו.) אני מבקש מאח שלי שיקליט לי, או רואה אצל חברים. יש משהו סוציאלי או "אנושי" יותר בסלון ללא טלוויזיה. הספות בו מכוונות אחת מול השניה ולא אל הטלוויזיה. מה שהופך אותו למקום ישיבה מתאים יותר לאנשים שרוצים לדבר אחד עם השני. ובגלל שגם אין משהו אחר לעשות, מתקשרים יותר, הריכוז ממוקד בחברים שלך שבאת להיות איתם, ולא בטלוויזיה.
אז עכשיו, אחרי שלא נתתי לאף אחד להכניס את הקופסא אל משכני (כשהייתי בצבא ההורים שלי קנו לי יום אחד טלוויזיה מתנה לחדר. כל כך דיכא אותי. גם כי "מה לעזאל אני עושה עם הדבר הזה עכשיו?", וגם כי הדהים אותי כמה ההורים שלי לא מכירים אותי, או אולי פשוט לא מקשיבים לי. בסוף הבאתי אותה לאחי.), טלוויזיה נכנסה. היא לא מחוברת לשום שידור חיצוני כמו שאמרתי לכם בהתחלה, אבל הקופסא שם.
ואם אתם תוהים...... כן, הxbox ממכר...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
