אני יושב ומנסה בלי הצלחה רבה לכתוב את הסיפור שאני עובד עליו, כך שממש אני לא יכול להרשות לעצמי לשבת ולכתוב פוסט כמו שצריך. אז החלטתי להעלות לכאן סיפור קצר שיושב לי במחשב כבר די הרבה זמן. סתם, בשביל להעלות לי קצת את האגו החבול והמיובש.
אה, ולפני זה- לכל מי שהגיב על הפוסט האחרון.הצחקתם אותי נורא. אתם נורא אלימים כלפי המשרת ההוא...:)
טוב, זהו. הנה הסיפור:
רוני ואני :
זהו אוגוסט חם ולח כמו תמיד. הזבובים והיבחושים שוב תלויים להם באוויר כי חם להם מכדי לזוז. אז הם פשוט נשארים שם. תלויים. ומידי פעם נופלים לאדמה. רוני ואני ישבנו כמו כל אחר צהריים בקיוסק של חיים. חיים לא היה קרוב משפחה של אף אחד מאתנו, והוא גם לא נתן לנו ממתקים בחינם. בכלל, הוא לא היה אדם חברותי במיוחד, ולא סיפר לנו סיפורים מצחיקים על ימי בחרותו. אפילו את המידע רב החשיבות על שמו הפרטי קיבלנו רק מהשלט אשר היה תלוי מעל הקיוסק: "הקיוסק של חיים". כל הדברים האלו גרמו לחיים לא להיות גיבור הסיפור הזה. הם גם לא היו הסיבות שגרמו לרוני ולי לשבת שם כל יום. הסיבה להתנחלות הקבועה שלנו על כסאות העץ מתחת לצליה שכיסתה חצי משטח המדרכה, מהקיוסק ועד הכביש, הייתה ממוקמת בצידו השני של הרחוב. בנקודה שבה בהה רוני כעת בעיניים סגורות למחצה. הבטתי ביבחוש נוסף נכנע לחום ונופל לאדמה, ותהיתי אם עפעפיו של רוני עומדים להתרסק גם כן, אך הם נשארו באותו מצב. מחזיקות את מלוא כובדו של החום. מחכות. אני לא יודע מה רוני חשב בכל הזמן הזה. אני לא יודע אם הוא חשב כלל. מה לעשות, זה לא סיפור מהסוג הזה שבו המספר יודע הכל.
בימים שפיתחנו לנו את התחביב הזה לשבת כאן כל אחר הצהריים, פיתחנו לנו גם שיטות להעביר את הזמן. משווים בין המכוניות שעברו בכביש, או ממציאים סיפורים על האנשים שעברו ברחוב או מסנוורים אנשים עם השעונים שלנו. או שסתם, היינו עושים קולות עם הקשים כשהיינו גומרים לשתות את פחיות הקולה, מתאמצים להרעיש כמה שיותר, לראות מתי חיים יתעצבן ויצעק עלינו. העובדה שהיה לו סף סבל גבוה, או יכולת התעלמות מופלאה, הפכה את העניין לאתגר אמיתי.
טיפת זיעה החלה מתגלגלת ממצחו של רוני, והבטתי בה זולגת לאיטה במורד אפו עד שהייתה תלויה בקצה חוטמו, משתהה ומתנדנדת ליפול. הבטתי בה דקה ארוכה, הבטתי בה גודשת וגדלה ומעיזה להינתק מקצה האף. הראשונה לצנוח. קוראת עוד כמה קריאות עידוד ודרבון לבאות אחריה בטרם תצלול לעד, 'תחי הזיעה' ו-'טיפות הזיעה חופשיות'. וכך, לאחר שהביטה בעז מטה, הרפתה אחיזתה אט אט עד שהצטמצמה אחיזתה בחוטמו של רוני ולא יכלה להחזיק עצמה עוד, וצנחה. רוני שרבב לשון זריזה מפיו, וקצה הלשון תפס אותה, טועם את מליחותה ומשתהה. רוני היה ער אחרי הכל, והוא מצא משחק חדש.
כך העברנו עוד זמן מה. כלומר, כך רוני העביר את הזמן. אני עצמי לא ממש יודע כמה זמן עבר. אני פשוט ישבתי שם ובהיתי. זה משהו שאני אוהב לעשות. כלומר, אני עושה את זה די הרבה ואף אחד לא מכריח אותי לעשות את זה, אז כנראה שאני די נהנה. אבל רק כשאני עם רוני אני באמת יכול להנות מזה. כולם תמיד שואלים אותי על מה חשבתי, רק רוני לא שואל אותי. אני חושב שהוא יודע שאני לא באמת חושב על כלום ובגלל זה הוא לא שואל אותי. בגלל זה הוא גם לא שאל אותי עכשיו. הוא היה עסוק בלשתות את הזיעה של עצמו, אני לא יודע כמה זמן, עד שדחף מרפק לכיווני - מה שהבטיח לו את תשומת לבי.
"אני לא מזיע יותר" אמר לי, מחייך.
"אז תמצא משחק אחר" אמרתי, קצת מעוצבן מהמחשבה שהוא נתן לי מרפקייה בשביל לעדכן אותי במערכת ההזעה שלו.
"יא חתיכת דביל, אתה לא מבין מה זה אומר?"
"שהתייבשת?"
בתגובה למשפט האחרון שלי, רוני הביט בי ושתק. יש לו מבט כזה, שהוא בכלל לא צריך להגיד שום דבר. העיניים שלו מסתדרות בצורה כזו שאתה מסתכל בהם ואתה בטוח שאתה שומע את הקול של רוני אומר "אתה אידיוט!!!". אבל הוא לא באמת אומר שום דבר. רק מביט בך ונושף כמו מתוך ייאוש מטיפשותך. "לא שמת לב שכבר לא כל כך חם?" אמר אחרי שהפסיק להביט ולנשוף, כמו רומז לי על התשובה שלא הצלחתי להגיע אליה לבד.
נכון. כבר לא היה כל כך חם. עכשיו שמתי לב לכך באמת. "אז?"
עכשיו רוני חייך. חיוך שאומר רק דבר אחד: "הבט מעבר לכביש". שכן החם הכבד שכך, ובחודש אוגוסט זה קורה בשעה מסוימת מאוד ביום: בשעות אחר הצהריים המאוחרות. צירוף מקרים הוא ששעות אחר הצהריים המאוחרות מתרחשות כל יום מחדש בשעה חמש וחצי. כך שכאשר מתחיל להתקרר מעט, ואולי להתקרר היא מלה חזקה מדי, כאשר אתה כבר לא מרגיש שאתה עומד להתעלף מהחום, וכאשר הברחשים מפסיקים לצלול לאדמה, אז מתרחש מחזה מופלא.
רוני ואני שנינו הסתדרנו מחדש על כיסאות, בשביל להמריץ מחדש את הדם אל הרגליים שנרדמו לשנינו, ובשביל להפריד בין העור שלנו ובין בד המכנסיים שנדבק אליו, ובכלל בשביל להתעורר קצת. ידו של רוני אחזה בפחית הקולה וקירבה אותה ואת הקש אל פיו של רוני בתנועה אוטומטית בעוד עיניו כבר היו נעוצות ומוכנות אל הנקודה שמעבר לכביש. רעש גדול נשמע. רעש מהפחית של רוני. הוא סיים את תכולת הפחית כבר לפני שעה, וכעת חיים היה בטוח שאנחנו שוב מנסים לעצבן אותו. רוני המשיך לשאוף אוויר דרך הקש עד שהיה בטוח לגמרי שלא נותרה בפחית אפילו טיפה אחת של קולה, ורק אז הניח את הפחית בחזרה על השולחן, מאוכזב. אך אל לו להתאכזב מזוטות כאלו, שכן, הדלת נפתחה.
הדלת המדוברת היא הדלת הראשית של הבניין הגדול שמעבר לכביש. בטח לא הבחנתם בו כלל כשעברתם כאן בכביש. הוא לא נראה שונה ומיוחד ממבט ראשון. הוא לבן ומשעמם בדיוק כמו שאר הבניינים שלצידו. על חזית הבניין תלוי שלט, בדיוק כמו על בניינים אחרים ברחוב הזה וברחובות אחרים. אלא שבשלט הזה כתוב: '-------- סטודיו למחול'. כן, אני יודע, שזה לא ביג דיל, ישנם הרבה כאלו בעיר. אבל אין הרבה שלטים כאלו שמתחתם ישנו שלט נוסף 'לוק- סוכנות דוגמניות'. אני שמתי לב לשני השלטים ראשון, אבל רוני הוא זה שזיהה את הדוגמנית עם השיער הקצוץ מהפרסומת של הטמפונים יוצאת מהדלת של הבניין יום אחד, והוא זה שהבין את הקשר.
ראינו גם את הדוגמנית עם השדיים הגדולים מהפרסומות של תנובה, ואת השתיים היפות מערוץ הילדים ועוד כל מיני דוגמניות שרוני ואני רבנו מאיפה אנחנו מכירים אותן. והקטע הכי טוב, בגלל שכולן היו בשיעורי ריקוד, הן הרבה פעמים יוצאות אל הרחוב עם בגדי הגוף שלהן. זה מה שאנחנו תמיד מקווים שיקרה, שהן יצאו עם בגדי הגוף הצמודים, במיוחד ההיא מהפרסומת של תנובה.
"אני לא אוהב שהן יוצאות עם הבגדי-גוף" אמר לי רוני פעם, "לפעמים יש להן את הכתמי זיעה האלה...". היום הוא לא אמר על זה שום דבר.
אני לא הבנתי למה כל הדוגמניות האלו צריכות לדעת לרקוד. גם ככה הן לא זזות בתמונות שלהן שעל הפוסטרים של התחנות אוטובוסים. מי בכלל רוצה שהן יזוזו? הרבה יותר קשה להסתכל על בחורה כשהיא זזה וקופצת כל הזמן. אני מנחש שבגלל זה המציאו את הדיסקוטקים. ככה גם הבנות המכוערות יכולות למצוא חבר, כי גם הן קופצות וזזות כל הזמן, וגם יש חושך ובקושי רואים משהו, אז לא רואים כמה שהן מכוערות. כן, בחיי. הבנות הכי מכוערות בכיתה שלנו הן אלו שרוקדות הכי בהתלהבות. אבל בתחנת האוטובוסים אף פעם לא תמצא בחורה מכוערת. הדוגמניות שם חייבות להיות יפות כי הן לא זזות. אז למה הן רוקדות?
"טיפש, הן רוקדות כדי להוריד את כל השומן שלהן. ככה זה עם דוגמניות- אם הן משמינות ושוקלות אפילו רק מאה גרם יותר ממה שמרשים להן, אז הן מפוטרות והן לא יכולות להיות יותר דוגמניות בחיים שלהן."
"באמת?"
"בחיי, מה אתה לא מאמין לי? שמעתי פעם על דוגמנית אחת באמריקה שפיטרו אותה בגלל שהיא הייתה בהריון, ולא הסכימו לצלם אותה לשום מקום, ואמרו לה שהיא לא תוכל לעבוד יותר בחיים, אז היא התאבדה. באמת, היא קפצה לכביש סואן באמצע הלילה ומשאית של הצבא שסחבה טילים התנגשה בה ומרחה אותה על הכביש. והראש שלה נתקע מתחת לגלגלים של המשאית ונהיה שטוח לגמרי. הראש שלה היה בערך בעובי כזה-" ורוני סימן בין האגודל והאצבע שלו את העובי הדק של הראש המעוך של אותה דוגמנית. "-והיא מתה על המקום. ולא רק זה, המוות שלה היה ההופעה הכי גדולה שהייתה לה, והוא התפרסם בכל העיתונים בעולם, ואתה יודע למה?"
"כי היא הייתה מפורסמת?"
"לא. כלומר היא הייתה מפורסמת, והרבה יותר מפורסמת אחרי שהיא מתה, כי המשאית שנכנסה בה סטתה מהכביש והנהג איבד שליטה והתדרדר אחרי איזה מאה מטר לתהום, ואתה זוכר מה היה על המשאית-"
"-טילים!"
"קא-בום!" אמר רוני בתרועת ניצחון והתרווח לאחור על הכיסא. "בגלל זה אני אומר תמיד- יש בנות יפות סתם, ויש דוגמניות פיצוץ."
את הסיפור הזה רוני סיפר לי לפני די הרבה זמן. ואני נזכר בו בכל פעם שאני רואה את אחת הדוגמניות חוצה את הכביש לכיוון שלנו. אני כל הזמן מנסה לדמיין לעצמי איזו תמונה הייתה למחרת בעיתון- התמונה של הדוגמנית כשהיא עוד הצטלמה והייתה יפה, או תמונה של הפרצוף המעוך שלה אחרי התאונה, אם בכלל נשאר ממנו משהו אחרי הפיצוץ.
ככה זה, אני לא מתכוון שזה יקרה, אבל הוא פשוט צץ לו לזיכרון. "קא-בום". וגם הדוגמניות שיוצאות היום מדלת הבניין נראות כאילו הן נזכרות בפיצוץ. כאילו הן נהדפות אחורה. הן באמת נהדפות קצת אחורה, אבל נראה לי שזה בגלל החום שהן לא ציפו לו. רוני ואני מקנאים בהן כל הזמן על זה שהן רוקדות כל היום במזגן ואנחנו מתבשלים בחוץ. בגלל זה רוני נהנה כל כך לראות אותן מקבלות את מכת החום כל יום מחדש. יש בו משהו נקמני ברוני הזה. לא, זה לא הוגן. גם אני נהנה לראות אותן מקבלות את מכת החום כל יום מחדש, אבל פשוט בגלל שזה מצחיק. כל יום מחדש הן נראות מופתעות מכך שחום אימים בחוץ. מה, אוגוסט עכשיו?
כשחושבים על זה, אז אצל רוני ואצלי זה בדיוק אותו הדבר- גם אנחנו מקבלים מכה בכל פעם שכל הדוגמניות יוצאות מהבניין- מכת כוסיות. באמת, תחשבו מה זה: פתאום, בבת אחת, הבנות הכי יפות בארץ מופיעות מול העיניים. בנות שאלפי אנשים מתים לפגוש אותן רק פעם אחת בחיים. בום! מופיעות, ואז נעלמות. ככה, כל יום, לרגע קט יופי מדהים מסנוור את עינייך. זה בדיוק מה שאמרתי לרוני "לרגע קט, יופי מדהים מסנוור את עינייך." מרוצה מעצמי על המשפט, למרות שנדמה לי שהיה משהו כזה בפרסומת לאלפה רומיאו, חשבתי אפילו אולי לכתוב איזה שיר קטן ולהשתמש במשפט הזה באיזו שורה. רוני חשב על זה קצת, ואז אמר שזה אחלה משפט בשביל להתחיל עם ילדה. אבל אז הוא שקע פתאום בשתיקה. שוב.
***
בבלוג זה
בכל הבלוגים
