סימני חיים

היום בעבודה זה קרה.

לעלות חזרה לעמדה אחרי שלקחתי לעצמי קפה ודיברתי קצת עם המלצרית ולהיתקף בעצבות מוזרה. תחושה כזו שהכל אצלך קורה פתאום לאט יותר, ודברים מסויימים נהיים פתאום נהירים ובהירים לגמרי: פתאום אתה חושב על איזה נורא זה יהיה, אם זו הפעם האחרונה שתראה אותה.

שיחה של חמש דקות. זה כל מה שהייתי צריך בשביל להתאהב הערב. בשביל שתחזור אלי התחושה שיש בשביל מה.

זה היה חסר סיכוי מהתחלה. היא נוסעת לאוסטרליה ללמוד עוד חודש, ואחר כך התברר גם שיש לה חבר כמה שנים.

ההתאהבות נפרדה ממנה. אבל הנוגות נשארה. התחושה הזו שיש איזה משהו גדול שמחכה. ויש איזה משהו שמחכה שם, לפצח את הלב שלך לרסיסים קטנים...