סימני חיים |
| 1/2007
כתיבה של ידידות וכתיבה של גאונות
אני מאוד מחבב את הבלוג של אסף פדרמן 'גלות רוחנית', אבל היום קראתי אצלו משהו מזוקק מאוד שהדהד אצלי באופן מיוחד.
הוא ביקש לקרוא לדרור בורשטיין 'ידידו': "למרות שאיני מכיר אותו הוא הפך בבת אחת לכזה עם מה שכתב."
מה שבורשטיין כתב היה מאמר ביקורת ב'הארץ'.
וכמו שקורה לפעמים כשקוראים ספר טוב, הרגשתי שהוא דובר אמת- כלומר, אני הרגשתי שמה שהוא כתב הוא אמת בשבילי. כשמישהו כותב משהו טוב במיוחד שנוגע בליבי, אני חש הוקרה מיוחדת במינה, ותחושת קרבה אל הכותב.
זו באמת תחושת ידידות. כי קטע טוב ואמיתי שנוגע בך (ויהיה זה פוסט, שיר או ספר) הוא גם משהו שהעניקו לך, וגם היחשפות של הכותב. הכותב נמצא איתך, ובשבילך. קשה שלא להדהד חזרה רגש מקביל- או רצון לנתינה חזרה בעקבות חוויה שכזו.
ואולי זה פשוט העניין שברגע שאתה מוצא מישהו שכתב משהו כזה, אתה חש שאתה רוצה שהוא ימשיך ללכת לצידך בשביל. מי יודע מתי תמעד ותרצה להאחז שוב בדבריו.
הצד השני של כתיבה שמהדהדת בך, היא כתיבה שהיא לא סתם כתיבה טובה, אלא כתיבה מדהימה- כזו שאני מיד מחפש פיסת נייר כדי להעתיק את הכתוב, ואני מקלל את הכותב או הסופר. (האנשים היחידים שאני שונא, הם אלא שאני מקנא בהם.)
היום עשה את זה צ'כוב, במשפט אחד שהגדיר במדוייק תחושת אובדן עצמית שאני מנסה לנסח לדמויות שאני כותב בשנים האחרונות:
"לא היתה לו שום אמונה עוד, הוא לא ידע דבר ולא הבין דבר, ואילו אמונתו הישנה היתה מאוס בעיניו ונראתה לו חשוכה וחסרת שחר."
(מתוך הסיפור 'רצח' מהקובץ 'סיפורים מהפרובינציה' מאת א.פ. צ'כוב)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
