אז למה דווקא קנדה בעצם? סיפור ארוך, אבל כיוון שאם אתם כאן אז זה סימן ראשון לכך שאין לכם חיים ממילא, אני אספר לכם אותו. (אוקי ילדים...עכשיו לשבת במעגל סביב המדורה, מה? אין מדורה? טוב, נשאיל מפרומטיאוס את המדורה שלו. ואם נספיק ונחזיר לו אותה מהר, אולי הוא אפילו לא ישים לב שלקחנו לו אותה).
שלוש וחצי שנים אחורה בזמן. חזרתי מהודו, אחרי שהחלטתי שאם יש לי שנה לעצמי לפני שאני מתחיל ללמוד פסיכולוגיה (בבקשה ממכם, להפסיק לגחך, לא יפה!) אז אני מעדיף לשבת ולכתוב מאשר לטייל בעולם. בקיצור, חזרתי, גרתי אצל ההורים, וכתבתי. טוב, אני מודה, בעיקר ביזבזתי את הזמן. בין היתר כי במפתיע גיליתי באותם ימים שאני יכול ממש ללמוד כתיבה, ואז ממשהו שיש לי רק עכשיו לעשות בנחת, הכתיבה נהפכה למשהו שאני הולך לעבוד עליו כל שלוש השנים הקרובות. בקיצור, לפני שהבנתי שאני יכול ללמוד את זה, היה לי מספיק כסף בשביל לקיים את עצמי, והחלטתי שאני לא עובד, אלא רק יושב וכותב.
יום בהיר אחד, שעת צהריים. אני יושב בסלון על ספת העור השחורה וקורא את 'נערה בתרדמת' של דאגלס קופלנד (כן, אני קורא גם סופרים אחרים!!!! פשוט עליו יוצא לי לדבר יותר....). במטבח אמא שלי מכינה ארוחת צהריים. (עדיין לא ברור לי מה אמא שלי עשתה בבית בשעה כזו. היא תמיד עובדת עד מאוחר. מוזר...) ואז הדלת נפתחת ואני מרים את הראש מהספר ורואה את אחי הצעיר נכנס עם תיק בית הספר שלו.
מכירים את הקטע הזה שאתם מרימים את הראש מספר שקראתם ופתאום יש לכם סחרחורת קלה? אז זה לא בדיוק מה שאני רוצה לספר לכם, אבל כשהרמתי את הראש ופתאום ראיתי את הבית של ההורים שלי עם אחי ואמא שלי, היתה לי תחושה מוזרה. חיזיון של העתיד, אם תרצו, אבל זה לא היה משהו שראיתי, אלא משהו שהרגשתי.
הרגשתי כאילו העתיד והווה נפגשו לרגע. הרגשתי שאני לא באמת גר אצל ההורים שלי, אלא אני נמצא בביקור מולדת אצלם. ובגלל זה אני יושב וקורא באמצע היום, כי אני בחופשה ואין לי עבודה כאן. למעשה, אני גר בקנדה, בבית קטן על צלע הר, ובו אני כותב. אז עכשיו אני קורא להנאתי, מנצל את החופשה בכדי להתעדכן בספרים שיצאו לאחרונה, ובקרוב אני אטוס חזרה לביתי שבקנדה.
שתי שניות אחרי זה, כשהתודעה שלי חזרה אל הזמן הנכון ואל המציאות, הרגשתי שראיתי הבזק של העתיד שלי. אבל זה יותר מזה שראיתי אותו. הרגשתי שהוא ממש נכון לי. הוא התלבש עלי בול.
מאז התערער הביטחון לגבי אותו עתיד. בעיקר בגלל שאני כותב בעברית, ואני לעולם לא אצליח לכתוב באנגלית באותה מיומנות. (למרות שהאנגלית שלי לגמרי לא רעה) ודי קשה לי לראות איך אני כותב בעיברית וחי מזה בקנדה...
אז אפשר לומר שבמידה מסויימת, זהו הניסיון הראשון להעמיד את אותו חיזיון מלפני שלוש שנים במבחן המציאות. אני אמנם לא עובר לגור שם, אבל אחרי שדימיינתי לי את קנדה, אני הולך לברר אם היא באמת מתאימה לי. מה שכן, אני חייב להגיד שאני מחכה בקוצר רוח לטייל על הרי הרוקי....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
